פרק 1
עבר כמראה לעתיד: פרספקטיבה גיאוגרפית והיסטורית
גדעון שלח־לביא
מה לדיון גיאוגרפי והיסטורי בספר שעוסק בסין העכשווית? כפי שזר לא יכול להבין את ישראל ואת העם היהודי של ימינו בלי לדעת משהו על התנ״ך, על ההיסטוריה של חבל ארץ זה, על הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית ועל המבנה הגיאוגרפי והאקלימי של הארץ, כך גם בסין, שהתרבות וההיסטוריה שלה ארוכות שנים ומורכבות לא פחות, העבר משתקף בהווה והגיאוגרפיה משפיעה בדרכים רבות על התרבות, החברה ומנגנוני השלטון. מטבע הדברים, בספר שלפניכם יכולנו להקדיש לנושאים אלו רק חלק קטן, ולכן הדיון בהם יהיה תמציתי (שלא לומר סכמטי) ויתמקד בנושאים שיש להם השלכה ישירה על סין בת־זמננו.1
הגיאוגרפיה של סין והשפעתה על האוכלוסייה, התרבות והחברה הסינית
ההצהרה ״סין היא מדינה גדולה ומרובת אוכלוסין״, שכמוה ניתן למצוא בכל מדריך תיירים, מתמצתת, גם אם באופן פשטני, שניים מהמאפיינים המהותיים ביותר שעיצבו את תולדות סין ותרבותה ומשפיעים על סין עד היום. גבולותיה הגיאוגרפיים של הישות הנקראת כיום סין עברו שינויים רבים במהלך ההיסטוריה, וגם גודל האוכלוסייה באזור ה״סיני״ השתנה לבלי היכר. עם זאת, כבר לפני הקמתה של הקיסרות הראשונה ב-221 לפנה״ס השתרע העולם הסיני על שטח בן למעלה ממיליון קמ״ר. האוכלוסייה, שכבר בראשית הספירה הנוצרית הגיעה לחמישים מיליון נפש, הייתה גדולה מזו של כל ציוויליזציה אחרת ברחבי העולם באותה תקופה, והמשיכה להוות כחמישית מכלל תושבי כדור הארץ לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו אלה.
מבחינה היסטורית אפשר להפריד בין סין גופא — בעיקר האגן התיכון והתחתון של הנהר הצהוב והנהר יָאנְג־דְזְה, שהם ליבה התרבותי והפוליטי של סין — לבין אזורי הסְפר של סין רבתי (כגון רמת ההימלאיה, מדבריות וערבות במערב ובצפון ואזורים טרופיים בדרום־מערב), שרק בתקופות השיא נשלטו על ידי השושלות הסיניות, ואשר הזיקה התרבותית שלהם למרכז הסיני הייתה רופפת יותר.
סין היא המדינה השלישית או הרביעית בגודלה בעולם. אף שגבולות סין כיום אינם חופפים באופן מוחלט את גבולותיה בתקופה ההיסטורית, הם מייצגים במידה רבה תקופות שיא אחרות בהיסטוריה הסינית. היא משתרעת על פני כ-9,600,000 קמ״ר, דומה בגודלה לארצות הברית וקטנה במקצת משטחה של כל אירופה המערבית (ששטחה 10,180,000 קמ״ר). כיום ובתקופת רבות בעבר, סין משתרעת בין קו האורך 70 לקו האורך 135 ממזרח לגריניץ' ובין קו הרוחב 20 לקו הרוחב 50 מצפון לקו המשווה. אף ממלכה יבשתית אחרת בתולדות האנושות לא הגיעה לפריסה כה משמעותית מצפון לדרום — דבר המסביר את הגיוון האקלימי הקיצוני של סין בעבר ובהווה. הגיוון האקלימי והטופוגרפי של סין משפיע על מאפייני החיים הבסיסיים ביותר: מה אוכלים האנשים בכל אזור, איך הם מתלבשים, כיצד הם בונים את בתיהם וכיוצא בזה — מה שמסביר במידה רבה את המגוון התרבותי והאתני שקיים בסין. מבחינה פוליטית וכלכלית, קיים קשר הדוק בין הגודל והמגוון הגיאוגרפי של סין לבין יכולת השלטון להשליט את מרותו על אזורים שונים בסין, על הנגישות למשאבים ועל פיזור האוכלוסייה.
מבחינה טופוגרפית, סין מתחלקת לאזור החוף ועמקי הנהרות הגדולים במזרח ואזורי ההרים במערב. השליש המזרחי של המדינה קרוי לעיתים ״סין גופא״. זהו האזור המאוכלס בצפיפות שהיה למוקד הציוויליזציה הסינית לאורך מרבית ההיסטוריה של סין. לעומת זאת האזורים הנרחבים ממערב, מצפון ומדרום־מערב לסין גופא היו מאוכלסים בדלילות יחסית; גם כיום מתקיימים באזורים הללו ריכוזים גדולים של קבוצות מיעוט שונות ומספר מצומצם יחסית של ״בני חאן״, קרי הסינים האתניים.
מפה מס' 1: מפה טופוגרפית של סין
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
הרמה הטיבטית האדירה במערב מעצבת למעשה את הנוף בסין כולה. ממנה זורמים הנהרות הגדולים מזרחה לעבר האוקיינוס, ורכסי ההרים החשובים כגון רכס הצ'ין־לינג (秦嶺 Qinling) שמפריד בין צפון לדרום של סין גופא נמתחים גם הם ממערב לכיוון מזרח. מבנה זה מקל על תנועת בני אדם בכיוון מזרח־מערב, ביבשה לאורך עמקי הנהרות או בשיט על הנהרות, אבל מקשה על תנועה בכיוון צפון־דרום. פתרון מסוים לקושי זה נמצא ב״תעלה הגדולה״ — רשת אדירה של תעלות מים שנחפרו לאורך ההיסטוריה, ושבתקופת שושלת סוי (隋 Sui, 618-581) הורחבו וחוברו למערכת אחת. התעלה שהייתה רחבה מספיק לתנועה של כלי שיט גדולים חיברה את אגני הנהרות הגדולים ואפשרה לשלטון לקיים קשר הדוק יותר בין צפון המדינה לדרומה ולהעביר דרכה באופן מהיר וקל יותר מיסים, כוחות צבא וניהול וכיוצא בזה. היא גם הגבירה את האינטגרציה הכלכלית והתרבותית בין חלקי המדינה.
שני הנהרות הגדולים של סין, הנהר הצהוב (黄河 Huang He) שאורכו כ-5,400 ק״מ, ונהר היאנג־דזה (Yangzi) (בסינית הנהר הארוך — 長江) שאורכו כ-6,300 ק״מ, מחברים גם הם את הרמה הטיבטית במערב עם האוקיינוס במזרח. נהרות אלו, ובפרט הנהר הצהוב, נחשבים לערש התרבות הסינית. בעמקים של נהרות אלו מוקמו ערי הבירה העתיקות של סין ומרכזי התרבות החשובים שלה. לצד הברכה שמביאים מימי הנהרות, הם מהווים מקור סכנה בשל בעיית השיטפונות.
לאורך מרבית ההיסטוריה הבעיה הזו הייתה חמורה בייחוד בנהר הצהוב. בדרכו מזרחה הנהר הצהוב מתחתר ברמת הלֵס וסוחף עימו כמות אדירה של האדמה דקת הגרגר, שמעניקה למימיו את הצבע הצהוב־חום האופייני. כאשר הנהר יוצא מאזור ההרים למישורים של צפון סין ומזרחה נחלשת מהירותו, והלֵס הסחוף שוקע. הסחף מפרה את המישורים, אך גם סותם את אפיק הנהר וגורם לו מדי פעם לעלות על גדותיו ולהציף שטחי קרקע עצומים. ניסיונות של השלטון הקיסרי לשלוט בנהר על ידי הוצאת הסחף לצד בניית סוללות משני צידי האפיק פתרו את הבעיה לטווח הקצר, אך כאשר העבודות הוזנחו והנהר פרץ את הסוללות, התרחשו אסונות טבע בקנה מידה אדיר.2
מפה מס' 2: השינוי בנתיב הנהר הצהוב לאורך ההיסטוריה הסינית
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 לא מתרחשות כמעט הצפות בנהר הצהוב, בין השאר עקב טיפול נכון בערוץ שלו, סכירתו במעלה הנהר וכן שאיבת מים מוגברת, שהביאה בשלהי המאה ה-20 פעמים אחדות אפילו להפסקת הזרימה באפיק התחתון שלו (במאה ה-21, ויסות נכון של השאיבה שם קץ לתופעות ההתייבשות הללו). לעומת זאת, השיטפונות בנהר היאנג־דזה ובנהרות אחרים בדרום סין גברו מאז סוף המאה ה-18 והגיעו לשיאם בשלהי המאה ה-20, בגלל כריתת יערות במעלה הנהר ועלייה דרמטית בכמות הסחף שבו. סכר שלושת הערוצים (Three Gorges Dam) — שהוקם במוצא של נהר היאנג־דזה מאזור ההרים אל המישור של מזרח סין, הושלם ב-2006 ומשמש לייצור חשמל בקנה מידה אדיר — צמצם במידת מה את חומרת השיטפונות במורד הנהר, אולם בנייתו עודנה שנויה במחלוקת, הן בשל החשש מהשלכותיה האקולוגיות והן בשל הסכנה של התמוטטותו במקרה של רעידת אדמה חזקה.
מפת המשקעים השנתית מראה דפוסים דומים לאלו שניתן לראות במפה הטופוגרפית (מפה 3). בולט בה חוסר איזון גיאוגרפי בין האזורים הדרומיים והמזרחיים עתירי המשקעים לבין האזורים הצפוניים והמערביים הצחיחים. בעוד שבדרום־מזרח סין יורדים מעל 1,500 מ״מ גשם בשנה, בצפון סין ובמערבה נמצאים שורה של מדבריות (המפורסמים מביניהם הם גובי וטקלמקאן), שהם בין האזורים השחונים ביותר בעולם. גם מעלות החום מושפעות מהקרבה לאוקיינוס ומהמיקום ביחס לציר צפון־דרום. ככל שמדרימים הטמפרטורות עולות, וככל שמתקרבים לאוקיינוס הטמפרטורות מתונות יותר (פחות קר בחורף ופחות חם בקיץ). התוצאה של דפוסים אלו היא רצועות אקלים אלכסוניות — מכיוון צפון־מזרח לכיוון דרום־מערב.
מפה מס' 3: ממוצע המשקעים השנתי בסין
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
השילוב בין תנאי הטופוגרפיה והאקלים יוצר את אחת התופעות המשפיעות על סין בעבר וגם כיום — מיעוט הקרקעות החקלאיות וריכוזן באזורים מצומצמים יחסית. בגלל ריבוי המשקעים ותנאי קרקע נוחים, רוב האדמות הפוריות שמאפשרות עיבוד חקלאי אינטנסיבי מצויות במזרח סין, ואילו באזור הגדול של מערב סין יש מעט מאוד אזורים שמתאימים לחקלאות. מציאות זו משליכה על שני תחומים: היקף האדמות החקלאיות ופיזור האוכלוסייה.
על אף גודלה העצום, רק כ-15 אחוזים משטחה של סין כיום מתאימים לחקלאות, בהשוואה לכ-18 אחוזים בארצות הברית ולא פחות מ-49 אחוזים בהודו (נכון לשנת 2010). שטח מצומצם זה צריך לספק מזון לכלל אוכלוסיית המדינה, בעבר וגם בהווה. נוסף על כך, בגלל תנאי המחיה העדיפים, רוב אוכלוסיית סין מרוכזת בחלק המזרחי של המדינה, בעוד חלקה המערבי, ההררי והמדברי, נותר ריק כמעט (ראו מפה 4). ריכוז האוכלוסייה במישורים של מזרח סין נוגס עוד יותר בהיצע האדמות החקלאיות, שחלק הולך וגדל שלהן מנוצל לצורכי מגורים (ערים). זאת ועוד, העובדה שהחלק המערבי וכן האזורים ההרריים בדרום סין מיושבים בדלילות מקשה על השליטה באזורים אלו. רק במאה ה-21, עם מהפכת מסילות הברזל והכבישים המהירים, הופכים האזורים המערביים של סין נגישים במלואם לתושבי יתר אזורי המדינה. אין ספק שתהיינה לכך השלכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות משמעותיות.
מפה מס' 4: פיזור האוכלוסייה בסין כיום
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
אחדות מול פיצול — תהליכים היסטוריים והשפעתם עד ימינו
השם סין, ששגור במרבית השפות ההודו־אירופיות והשמיות, מקורו כנראה בשמה של השושלת הקיסרית הראשונה צִ'ין (秦 Qin 207-221 לפנה״ס). אף שניתן לטעון כי רבים מהמאפיינים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של סין התגבשו עוד בתקופה שלפני האיחוד הקיסרי, הרי אין ספק כי צ'ין מהווה נקודת מפנה בתולדות הציוויליזציה הסינית. זו השושלת הראשונה שעיצבה את דפוסי השליטה במרחב העצום של סין גופא וגם את האתוס של סין כאימפריית ענק, שבמרכזה הקיסר ששולט על ״כל אשר מתחת לשמיים״ (טיין־סיא 天下).
אולם הסיפור של הקיסרות הסינית הרציפה לא אמור להשכיח תקופות ארוכות של פיצול פנימי. סין המסורתית ידעה תקופות ארוכות של עוצמה אדירה והתפשטות טריטוריאלית מרשימה, למשל בחלק מתקופות שלטונן של שושלות חאן (漢 Han, 206 לפנה״ס עד 220 לספירה), טאנג (唐 Tang, 618-907) וצ'ינג (清 Qing, 1644-1911), אולם היא ידעה גם תקופות של חולשה פוליטית והתכווצות טריטוריאלית, בפרט בין 220 ל-589 לספירה. גם בתקופות של שושלות מאחדות לכאורה כמו שושלת סונג (宋 Song, 960-1279), חלקים גדולים של סין גופא (ומאז 1127 — כל החלק הצפוני של סין) נשלטו בידי שושלות יריבות שהוקמו בידי קבוצות אתניות מן הערבה או מסְפר הערבה.
המטוטלת הזאת שבין עוצמה לחולשה, בין איחוד לביזור מאפיינת לא רק את העידן הקיסרי אלא גם את התקופה המודרנית ואת סין של ימינו. היא נובעת במידה מסוימת מהמאפיינים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שבהם דנו — הקושי לשלוט באוכלוסייה גדולה שפזורה במדינה רחבה ומורכבת מבחינה טופוגרפית — ונוגעת גם למדיניות השלטון ולאופי החברה בסין.
בשלהי התקופה הטרום קיסרית (בערך מהמאה החמישית לפנה״ס) ובראשית העידן הקיסרי חלו בסין שינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת. אפשר לומר כי מדובר במהפכה שעיצבה את אופייה של סין עד לעידן המודרני ומשפיעה על סין עד ימינו. לא זה המקום לדון בשינויים הכלכליים והטכנולוגיים מרחיקי הלכת שהתרחשו בעידן זה, כמו למשל מהפכת הברזל; די אם נתרכז בשינויים חברתיים ופוליטיים. המהותי בהם היה מעבר ממבנה שלטוני אריסטוקרטי וביזורי למבנה בירוקרטי ריכוזי. אף כי המשפחה המורחבת וערכי המשפחה המשיכו למלא תפקיד חברתי ופוליטי אדיר (ראו דיון בהמשך), איוש המשרות הבכירות לא נעשה עוד על פי הייחוס, כי אם (לפחות לכאורה) על פי כישוריו של הפרט.
במקביל התפתחו מנגנונים של מִנהל ריכוזי (המשפיע רבות על המבנה המנהלי של סין עד ימינו אנו) ובפרט חלוקת המדינה לפרובינציות ולנפות, גיבוש מערכת בירוקרטית מסועפת ושליטה גוברת של המדינה במשאביה האנושיים והחומריים. מערכת זו כללה מפקדי אוכלוסין, רישום המקרקעין בידי המנגנון המנהלי, גיבוש דפוסי שליטה במנגנון הבירוקרטי המבוססים על דיווחים שוטפים, ביקורת על ביצועי הפקידים, זרימת מידע אופקית ואנכית, חלוקת המנהל לזרועות שונות ועוד. המערכת החדשה ייעלה מאוד את גביית המיסים והעברתם מהפריפריה למרכז ואפשרה לגייס ולנהל כוח אדם בקנה מידה אדיר (למשל למפעלי בנייה ציבוריים ומפעלי מים).
אפשר לדמות את המערכת הקיסרית לכלי ברונזה סיני מסורתי שעומד על שלוש רגליים: הקיסר, המלומדים והעם (ראו תמונה 1). אף שגורמים אלו לא היו שווים במעמדם ובכוחם, בתקופות שבהן התקיים איזון ביניהם הקיסרות הייתה מאוחדת ועוצמתית; כאשר הופר האיזון, השושלת נחלשה והתחזקו תהליכי ביזור הכוח, שבסופו של דבר יכלו להוביל לפיצול (או, במקרים רבים, לעלייה של שושלת חדשה).
תמונה מס' 1: כלי ברונזה סיני מסורתי
מקור: ד״ר אייל פרופר
לקיסר הסיני (皇帝) היה כביכול כוח בלתי מוגבל ושלטון חסר מְצָרים. כך הוא הוצג באידיאולוגיה הקיסרית שראתה בו ״בן השמיים״ (天子), וכך תואר על ידי מבקרים מן המערב שהגיעו לסין; הדבר משתקף ברעיונות שהיו פופולריים במחקר המערבי על ״עריצות מזרחית״ (oriental despotism). בפועל, כוחם של רוב קיסרי סין להוביל שינוי משמעותי היה מוגבל למדי. השליט שאיחד לראשונה את סין, צ'ין שה־חואנג, הקיסר הראשון של צ'ין (秦始皇 שלט 221-210 לפנה״ס), הקים מערכת שליטה ריכוזית שהגיעה לכל נפה וכפר בסין. אך מערכת זו הייתה עתירת כוח אדם ויקרה מאוד לתחזוקה, והעלות והסרבול שהיא יצרה תרמו לקריסתה המהירה של השושלת.
כלקח מכישלון צ'ין התפתחה בסין מערכת שהדגישה את היציבות על חשבון היעילות הניהולית. פן אחד של מערכת זו היה הקטנת גודלו של מנגנון הפקידים והאצלת סמכויות — למעשה ולפעמים גם להלכה — לבני העילית המקומית בכפרים ובעיירות. אף שהשלטון ויתר במידה רבה על היכולת לפקח ולנהל באופן ישיר את רוב אוכלוסיית סין, המערכת החדשה הייתה זולה באופן יחסי והבטיחה יציבות גם כאשר השלטון המרכזי עבר משברים.
גישה זו נשמרה במידה רבה עד עליית השלטון הקומוניסטי בסין, שנציגיו הגיעו גם לכפרים הנידחים ביותר. במקביל, הקיסר עצמו נעשה תלוי יותר ויותר בפקידים — אף שדבר לא יכול היה להתבצע ללא חתימתו של הקיסר, את הצווים והמדיניות כתבו עבורו הפקידים. הקיסרים עצמם, אף שהיו ביניהם גם דמויות אקטיביות שיזמו מהלכים מרחיקי לכת, הובילו בעצמם צבאות לקרב וכיוצא בזה — רבים מהם גדלו בחצר הקיסרית, מיעטו לצאת ממנה וידיעותיהם על הנעשה במדינה נשענו על דיווחים של פקידים ואנשי החצר.
פרק 1
עבר כמראה לעתיד: פרספקטיבה גיאוגרפית והיסטורית
גדעון שלח־לביא
מה לדיון גיאוגרפי והיסטורי בספר שעוסק בסין העכשווית? כפי שזר לא יכול להבין את ישראל ואת העם היהודי של ימינו בלי לדעת משהו על התנ״ך, על ההיסטוריה של חבל ארץ זה, על הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית ועל המבנה הגיאוגרפי והאקלימי של הארץ, כך גם בסין, שהתרבות וההיסטוריה שלה ארוכות שנים ומורכבות לא פחות, העבר משתקף בהווה והגיאוגרפיה משפיעה בדרכים רבות על התרבות, החברה ומנגנוני השלטון. מטבע הדברים, בספר שלפניכם יכולנו להקדיש לנושאים אלו רק חלק קטן, ולכן הדיון בהם יהיה תמציתי (שלא לומר סכמטי) ויתמקד בנושאים שיש להם השלכה ישירה על סין בת־זמננו.1
הגיאוגרפיה של סין והשפעתה על האוכלוסייה, התרבות והחברה הסינית
ההצהרה ״סין היא מדינה גדולה ומרובת אוכלוסין״, שכמוה ניתן למצוא בכל מדריך תיירים, מתמצתת, גם אם באופן פשטני, שניים מהמאפיינים המהותיים ביותר שעיצבו את תולדות סין ותרבותה ומשפיעים על סין עד היום. גבולותיה הגיאוגרפיים של הישות הנקראת כיום סין עברו שינויים רבים במהלך ההיסטוריה, וגם גודל האוכלוסייה באזור ה״סיני״ השתנה לבלי היכר. עם זאת, כבר לפני הקמתה של הקיסרות הראשונה ב-221 לפנה״ס השתרע העולם הסיני על שטח בן למעלה ממיליון קמ״ר. האוכלוסייה, שכבר בראשית הספירה הנוצרית הגיעה לחמישים מיליון נפש, הייתה גדולה מזו של כל ציוויליזציה אחרת ברחבי העולם באותה תקופה, והמשיכה להוות כחמישית מכלל תושבי כדור הארץ לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו אלה.
מבחינה היסטורית אפשר להפריד בין סין גופא — בעיקר האגן התיכון והתחתון של הנהר הצהוב והנהר יָאנְג־דְזְה, שהם ליבה התרבותי והפוליטי של סין — לבין אזורי הסְפר של סין רבתי (כגון רמת ההימלאיה, מדבריות וערבות במערב ובצפון ואזורים טרופיים בדרום־מערב), שרק בתקופות השיא נשלטו על ידי השושלות הסיניות, ואשר הזיקה התרבותית שלהם למרכז הסיני הייתה רופפת יותר.
סין היא המדינה השלישית או הרביעית בגודלה בעולם. אף שגבולות סין כיום אינם חופפים באופן מוחלט את גבולותיה בתקופה ההיסטורית, הם מייצגים במידה רבה תקופות שיא אחרות בהיסטוריה הסינית. היא משתרעת על פני כ-9,600,000 קמ״ר, דומה בגודלה לארצות הברית וקטנה במקצת משטחה של כל אירופה המערבית (ששטחה 10,180,000 קמ״ר). כיום ובתקופת רבות בעבר, סין משתרעת בין קו האורך 70 לקו האורך 135 ממזרח לגריניץ' ובין קו הרוחב 20 לקו הרוחב 50 מצפון לקו המשווה. אף ממלכה יבשתית אחרת בתולדות האנושות לא הגיעה לפריסה כה משמעותית מצפון לדרום — דבר המסביר את הגיוון האקלימי הקיצוני של סין בעבר ובהווה. הגיוון האקלימי והטופוגרפי של סין משפיע על מאפייני החיים הבסיסיים ביותר: מה אוכלים האנשים בכל אזור, איך הם מתלבשים, כיצד הם בונים את בתיהם וכיוצא בזה — מה שמסביר במידה רבה את המגוון התרבותי והאתני שקיים בסין. מבחינה פוליטית וכלכלית, קיים קשר הדוק בין הגודל והמגוון הגיאוגרפי של סין לבין יכולת השלטון להשליט את מרותו על אזורים שונים בסין, על הנגישות למשאבים ועל פיזור האוכלוסייה.
מבחינה טופוגרפית, סין מתחלקת לאזור החוף ועמקי הנהרות הגדולים במזרח ואזורי ההרים במערב. השליש המזרחי של המדינה קרוי לעיתים ״סין גופא״. זהו האזור המאוכלס בצפיפות שהיה למוקד הציוויליזציה הסינית לאורך מרבית ההיסטוריה של סין. לעומת זאת האזורים הנרחבים ממערב, מצפון ומדרום־מערב לסין גופא היו מאוכלסים בדלילות יחסית; גם כיום מתקיימים באזורים הללו ריכוזים גדולים של קבוצות מיעוט שונות ומספר מצומצם יחסית של ״בני חאן״, קרי הסינים האתניים.
מפה מס' 1: מפה טופוגרפית של סין
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
הרמה הטיבטית האדירה במערב מעצבת למעשה את הנוף בסין כולה. ממנה זורמים הנהרות הגדולים מזרחה לעבר האוקיינוס, ורכסי ההרים החשובים כגון רכס הצ'ין־לינג (秦嶺 Qinling) שמפריד בין צפון לדרום של סין גופא נמתחים גם הם ממערב לכיוון מזרח. מבנה זה מקל על תנועת בני אדם בכיוון מזרח־מערב, ביבשה לאורך עמקי הנהרות או בשיט על הנהרות, אבל מקשה על תנועה בכיוון צפון־דרום. פתרון מסוים לקושי זה נמצא ב״תעלה הגדולה״ — רשת אדירה של תעלות מים שנחפרו לאורך ההיסטוריה, ושבתקופת שושלת סוי (隋 Sui, 618-581) הורחבו וחוברו למערכת אחת. התעלה שהייתה רחבה מספיק לתנועה של כלי שיט גדולים חיברה את אגני הנהרות הגדולים ואפשרה לשלטון לקיים קשר הדוק יותר בין צפון המדינה לדרומה ולהעביר דרכה באופן מהיר וקל יותר מיסים, כוחות צבא וניהול וכיוצא בזה. היא גם הגבירה את האינטגרציה הכלכלית והתרבותית בין חלקי המדינה.
שני הנהרות הגדולים של סין, הנהר הצהוב (黄河 Huang He) שאורכו כ-5,400 ק״מ, ונהר היאנג־דזה (Yangzi) (בסינית הנהר הארוך — 長江) שאורכו כ-6,300 ק״מ, מחברים גם הם את הרמה הטיבטית במערב עם האוקיינוס במזרח. נהרות אלו, ובפרט הנהר הצהוב, נחשבים לערש התרבות הסינית. בעמקים של נהרות אלו מוקמו ערי הבירה העתיקות של סין ומרכזי התרבות החשובים שלה. לצד הברכה שמביאים מימי הנהרות, הם מהווים מקור סכנה בשל בעיית השיטפונות.
לאורך מרבית ההיסטוריה הבעיה הזו הייתה חמורה בייחוד בנהר הצהוב. בדרכו מזרחה הנהר הצהוב מתחתר ברמת הלֵס וסוחף עימו כמות אדירה של האדמה דקת הגרגר, שמעניקה למימיו את הצבע הצהוב־חום האופייני. כאשר הנהר יוצא מאזור ההרים למישורים של צפון סין ומזרחה נחלשת מהירותו, והלֵס הסחוף שוקע. הסחף מפרה את המישורים, אך גם סותם את אפיק הנהר וגורם לו מדי פעם לעלות על גדותיו ולהציף שטחי קרקע עצומים. ניסיונות של השלטון הקיסרי לשלוט בנהר על ידי הוצאת הסחף לצד בניית סוללות משני צידי האפיק פתרו את הבעיה לטווח הקצר, אך כאשר העבודות הוזנחו והנהר פרץ את הסוללות, התרחשו אסונות טבע בקנה מידה אדיר.2
מפה מס' 2: השינוי בנתיב הנהר הצהוב לאורך ההיסטוריה הסינית
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 לא מתרחשות כמעט הצפות בנהר הצהוב, בין השאר עקב טיפול נכון בערוץ שלו, סכירתו במעלה הנהר וכן שאיבת מים מוגברת, שהביאה בשלהי המאה ה-20 פעמים אחדות אפילו להפסקת הזרימה באפיק התחתון שלו (במאה ה-21, ויסות נכון של השאיבה שם קץ לתופעות ההתייבשות הללו). לעומת זאת, השיטפונות בנהר היאנג־דזה ובנהרות אחרים בדרום סין גברו מאז סוף המאה ה-18 והגיעו לשיאם בשלהי המאה ה-20, בגלל כריתת יערות במעלה הנהר ועלייה דרמטית בכמות הסחף שבו. סכר שלושת הערוצים (Three Gorges Dam) — שהוקם במוצא של נהר היאנג־דזה מאזור ההרים אל המישור של מזרח סין, הושלם ב-2006 ומשמש לייצור חשמל בקנה מידה אדיר — צמצם במידת מה את חומרת השיטפונות במורד הנהר, אולם בנייתו עודנה שנויה במחלוקת, הן בשל החשש מהשלכותיה האקולוגיות והן בשל הסכנה של התמוטטותו במקרה של רעידת אדמה חזקה.
מפת המשקעים השנתית מראה דפוסים דומים לאלו שניתן לראות במפה הטופוגרפית (מפה 3). בולט בה חוסר איזון גיאוגרפי בין האזורים הדרומיים והמזרחיים עתירי המשקעים לבין האזורים הצפוניים והמערביים הצחיחים. בעוד שבדרום־מזרח סין יורדים מעל 1,500 מ״מ גשם בשנה, בצפון סין ובמערבה נמצאים שורה של מדבריות (המפורסמים מביניהם הם גובי וטקלמקאן), שהם בין האזורים השחונים ביותר בעולם. גם מעלות החום מושפעות מהקרבה לאוקיינוס ומהמיקום ביחס לציר צפון־דרום. ככל שמדרימים הטמפרטורות עולות, וככל שמתקרבים לאוקיינוס הטמפרטורות מתונות יותר (פחות קר בחורף ופחות חם בקיץ). התוצאה של דפוסים אלו היא רצועות אקלים אלכסוניות — מכיוון צפון־מזרח לכיוון דרום־מערב.
מפה מס' 3: ממוצע המשקעים השנתי בסין
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
השילוב בין תנאי הטופוגרפיה והאקלים יוצר את אחת התופעות המשפיעות על סין בעבר וגם כיום — מיעוט הקרקעות החקלאיות וריכוזן באזורים מצומצמים יחסית. בגלל ריבוי המשקעים ותנאי קרקע נוחים, רוב האדמות הפוריות שמאפשרות עיבוד חקלאי אינטנסיבי מצויות במזרח סין, ואילו באזור הגדול של מערב סין יש מעט מאוד אזורים שמתאימים לחקלאות. מציאות זו משליכה על שני תחומים: היקף האדמות החקלאיות ופיזור האוכלוסייה.
על אף גודלה העצום, רק כ-15 אחוזים משטחה של סין כיום מתאימים לחקלאות, בהשוואה לכ-18 אחוזים בארצות הברית ולא פחות מ-49 אחוזים בהודו (נכון לשנת 2010). שטח מצומצם זה צריך לספק מזון לכלל אוכלוסיית המדינה, בעבר וגם בהווה. נוסף על כך, בגלל תנאי המחיה העדיפים, רוב אוכלוסיית סין מרוכזת בחלק המזרחי של המדינה, בעוד חלקה המערבי, ההררי והמדברי, נותר ריק כמעט (ראו מפה 4). ריכוז האוכלוסייה במישורים של מזרח סין נוגס עוד יותר בהיצע האדמות החקלאיות, שחלק הולך וגדל שלהן מנוצל לצורכי מגורים (ערים). זאת ועוד, העובדה שהחלק המערבי וכן האזורים ההרריים בדרום סין מיושבים בדלילות מקשה על השליטה באזורים אלו. רק במאה ה-21, עם מהפכת מסילות הברזל והכבישים המהירים, הופכים האזורים המערביים של סין נגישים במלואם לתושבי יתר אזורי המדינה. אין ספק שתהיינה לכך השלכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות משמעותיות.
מפה מס' 4: פיזור האוכלוסייה בסין כיום
מקור: פרופ' גידי שלח־לביא
אחדות מול פיצול — תהליכים היסטוריים והשפעתם עד ימינו
השם סין, ששגור במרבית השפות ההודו־אירופיות והשמיות, מקורו כנראה בשמה של השושלת הקיסרית הראשונה צִ'ין (秦 Qin 207-221 לפנה״ס). אף שניתן לטעון כי רבים מהמאפיינים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של סין התגבשו עוד בתקופה שלפני האיחוד הקיסרי, הרי אין ספק כי צ'ין מהווה נקודת מפנה בתולדות הציוויליזציה הסינית. זו השושלת הראשונה שעיצבה את דפוסי השליטה במרחב העצום של סין גופא וגם את האתוס של סין כאימפריית ענק, שבמרכזה הקיסר ששולט על ״כל אשר מתחת לשמיים״ (טיין־סיא 天下).
אולם הסיפור של הקיסרות הסינית הרציפה לא אמור להשכיח תקופות ארוכות של פיצול פנימי. סין המסורתית ידעה תקופות ארוכות של עוצמה אדירה והתפשטות טריטוריאלית מרשימה, למשל בחלק מתקופות שלטונן של שושלות חאן (漢 Han, 206 לפנה״ס עד 220 לספירה), טאנג (唐 Tang, 618-907) וצ'ינג (清 Qing, 1644-1911), אולם היא ידעה גם תקופות של חולשה פוליטית והתכווצות טריטוריאלית, בפרט בין 220 ל-589 לספירה. גם בתקופות של שושלות מאחדות לכאורה כמו שושלת סונג (宋 Song, 960-1279), חלקים גדולים של סין גופא (ומאז 1127 — כל החלק הצפוני של סין) נשלטו בידי שושלות יריבות שהוקמו בידי קבוצות אתניות מן הערבה או מסְפר הערבה.
המטוטלת הזאת שבין עוצמה לחולשה, בין איחוד לביזור מאפיינת לא רק את העידן הקיסרי אלא גם את התקופה המודרנית ואת סין של ימינו. היא נובעת במידה מסוימת מהמאפיינים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שבהם דנו — הקושי לשלוט באוכלוסייה גדולה שפזורה במדינה רחבה ומורכבת מבחינה טופוגרפית — ונוגעת גם למדיניות השלטון ולאופי החברה בסין.
בשלהי התקופה הטרום קיסרית (בערך מהמאה החמישית לפנה״ס) ובראשית העידן הקיסרי חלו בסין שינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת. אפשר לומר כי מדובר במהפכה שעיצבה את אופייה של סין עד לעידן המודרני ומשפיעה על סין עד ימינו. לא זה המקום לדון בשינויים הכלכליים והטכנולוגיים מרחיקי הלכת שהתרחשו בעידן זה, כמו למשל מהפכת הברזל; די אם נתרכז בשינויים חברתיים ופוליטיים. המהותי בהם היה מעבר ממבנה שלטוני אריסטוקרטי וביזורי למבנה בירוקרטי ריכוזי. אף כי המשפחה המורחבת וערכי המשפחה המשיכו למלא תפקיד חברתי ופוליטי אדיר (ראו דיון בהמשך), איוש המשרות הבכירות לא נעשה עוד על פי הייחוס, כי אם (לפחות לכאורה) על פי כישוריו של הפרט.
במקביל התפתחו מנגנונים של מִנהל ריכוזי (המשפיע רבות על המבנה המנהלי של סין עד ימינו אנו) ובפרט חלוקת המדינה לפרובינציות ולנפות, גיבוש מערכת בירוקרטית מסועפת ושליטה גוברת של המדינה במשאביה האנושיים והחומריים. מערכת זו כללה מפקדי אוכלוסין, רישום המקרקעין בידי המנגנון המנהלי, גיבוש דפוסי שליטה במנגנון הבירוקרטי המבוססים על דיווחים שוטפים, ביקורת על ביצועי הפקידים, זרימת מידע אופקית ואנכית, חלוקת המנהל לזרועות שונות ועוד. המערכת החדשה ייעלה מאוד את גביית המיסים והעברתם מהפריפריה למרכז ואפשרה לגייס ולנהל כוח אדם בקנה מידה אדיר (למשל למפעלי בנייה ציבוריים ומפעלי מים).
אפשר לדמות את המערכת הקיסרית לכלי ברונזה סיני מסורתי שעומד על שלוש רגליים: הקיסר, המלומדים והעם (ראו תמונה 1). אף שגורמים אלו לא היו שווים במעמדם ובכוחם, בתקופות שבהן התקיים איזון ביניהם הקיסרות הייתה מאוחדת ועוצמתית; כאשר הופר האיזון, השושלת נחלשה והתחזקו תהליכי ביזור הכוח, שבסופו של דבר יכלו להוביל לפיצול (או, במקרים רבים, לעלייה של שושלת חדשה).
תמונה מס' 1: כלי ברונזה סיני מסורתי
מקור: ד״ר אייל פרופר
לקיסר הסיני (皇帝) היה כביכול כוח בלתי מוגבל ושלטון חסר מְצָרים. כך הוא הוצג באידיאולוגיה הקיסרית שראתה בו ״בן השמיים״ (天子), וכך תואר על ידי מבקרים מן המערב שהגיעו לסין; הדבר משתקף ברעיונות שהיו פופולריים במחקר המערבי על ״עריצות מזרחית״ (oriental despotism). בפועל, כוחם של רוב קיסרי סין להוביל שינוי משמעותי היה מוגבל למדי. השליט שאיחד לראשונה את סין, צ'ין שה־חואנג, הקיסר הראשון של צ'ין (秦始皇 שלט 221-210 לפנה״ס), הקים מערכת שליטה ריכוזית שהגיעה לכל נפה וכפר בסין. אך מערכת זו הייתה עתירת כוח אדם ויקרה מאוד לתחזוקה, והעלות והסרבול שהיא יצרה תרמו לקריסתה המהירה של השושלת.
כלקח מכישלון צ'ין התפתחה בסין מערכת שהדגישה את היציבות על חשבון היעילות הניהולית. פן אחד של מערכת זו היה הקטנת גודלו של מנגנון הפקידים והאצלת סמכויות — למעשה ולפעמים גם להלכה — לבני העילית המקומית בכפרים ובעיירות. אף שהשלטון ויתר במידה רבה על היכולת לפקח ולנהל באופן ישיר את רוב אוכלוסיית סין, המערכת החדשה הייתה זולה באופן יחסי והבטיחה יציבות גם כאשר השלטון המרכזי עבר משברים.
גישה זו נשמרה במידה רבה עד עליית השלטון הקומוניסטי בסין, שנציגיו הגיעו גם לכפרים הנידחים ביותר. במקביל, הקיסר עצמו נעשה תלוי יותר ויותר בפקידים — אף שדבר לא יכול היה להתבצע ללא חתימתו של הקיסר, את הצווים והמדיניות כתבו עבורו הפקידים. הקיסרים עצמם, אף שהיו ביניהם גם דמויות אקטיביות שיזמו מהלכים מרחיקי לכת, הובילו בעצמם צבאות לקרב וכיוצא בזה — רבים מהם גדלו בחצר הקיסרית, מיעטו לצאת ממנה וידיעותיהם על הנעשה במדינה נשענו על דיווחים של פקידים ואנשי החצר.
