“הימים הם ימי הסגר הראשון. נלי - עמנואלה, מתנהלת מול אבא שלה קוקו, אלמן בן שמונים ושתיים, בזום. לקוקו יש קיוסק, ואל תגידו פיצוצייה. הקיוסק הזה בן כמה עשרות שנים, כשהוגי המילה הזו עוד היו בגדר פוטנציה. הוא מוכר ברד בצבעים זרחניים וחמצוצים שאפשר למות רק מלהריח את החמיצות שלהם, לצד סיגריות וקפה שחור, ועד היום הוא דואג לנלי לפקאטים של סיגריות, ומה זה משנה בכלל שהיא כבר בעשור הרביעי לחייה.

בעוד שאחותה רונית, חיה את חייה By the book, כבעלת משפחה ובעלת עסק, שמעמידה מדי יום סירים עם אוכל ביתי, נלי רק מוסיפה לקוקו כאבי ראש. אם זה בעבודה שלה כברמנית בלילות, או זה שהיא עוד רווקה, והוא- מה הוא בסך הכל רוצה? לראות אותה עם גבר טוב לצידה. ובהמשך גם צאצאים. ברור, מה.


במעין פעולה הפוכה של ההסתגרות וההתכנסות פנימה בימי הסגר , נלי מגוללת את סיפור חייה ומוציאה אותו החוצה לעולם. על אהבותיה, על הנשים בחייה, ויש שם הכל. האדרנלין שמעיף את הלב למעלה, ואותו הלב שמתרסק ונאסף מחדש, התשוקות החושניות והיצרים שהם כל כך דומיננטיים בסיפור הזה, ויש בהם משהו כל כך נכון ונקי, שלא יתאימו לכל אחד. אבל זה בדיוק העניין. נראה שהכתיבה של מאיה כל כולה נובעת מתוך תשוקה, כתיבה ישירה ובועטת, והמילים חדות ומדויקות כאלו המשאירות סימן על העור בדיוק כמו פיסת העץ הלא משויפת שממשיכים להרגיש אותה.


כמו יואב צדוק מספרה הקודם (שָׁלוֹשׁ ד', בַּחָדָשׁ) אני בטוחה שגם הדמויות של נלי וקוקו ימשיכו ללוות אותי. כי ככה זה עם דמויות שנכתבו באהבה. הן ממשיכות להתקיים, והקורא מחייה אותן מדי יום.



ולפני סיום רק בקשה קטנה: שבספר השלישי יהיה פלייליסט! זה מאסט אצלך.”

“הערה: כתבתי את הסקירה בפייסבוק שלי לפני שנתיים בערך.

את הספר החדש של מאיה לביא התחלתי לקרוא היום בצהריים ועכשיו בערב סיימתי לקרוא אותו.

הספר כתוב היטב ומספר על חייה של עמנואלה רווקה בת 40 שאוהבת נשים. התיאורים המינים בספר הם רבים יש בו אהבת נשים אהבה בין גברים לנשים ובעיקר הקושי הגדול שלא הייתי מודע אליו שיש אצל לסביות.
הפרוזה של הסופרת היא מהירה הכול קורה בקצב מהיר אירוע רודף אירוע ויש שילוב מושלם בין שמחות לטרגדיות. דמותה של עמנואלה שבתה את ליבי בעיקר בכך שהיא מעוררת חמלה וגם קנאה בה על החופש הרב שיש לה בחיים. עמנואלה אישה יצרית שרוב הזמן עושה מה שמתחשק לה אך יש לה קשיים רבים בקשר עם אבא שלה שגורם לה להרבה רגשות אשמה ובושה וכעס. אהבתי את גילוי הלב שבו מאיה לביא כותבת על הדמויות בספר בחולשותיהן וגם בצדדים החזקים באישיות שלהן.
יש בספר הקצר והיפה הזה הרבה חוש הומור על אנשים על המדינה, על הדת, על הקורונה על תקופת החגים המלחיצה והשנואה על הרבה אנשים.
אני גם חייב להוסיף עוד משהו ביום שישי קראתי את הספר המורה שכתבה מיכל בן נפתלי. המורה זכה בפרס ספיר לפני כמה שנים. למרות שקראתי את ספרה של מיכל בן נפתלי ביום אחד אני חושב שהוא גרוע, מדכא ומשעמם. לעומת זאת הספר שהיום קראתי 'נתז טיפתי אהובתי' שכתבה מאיה לביא ראוי לזכות בפרס ספיר השנה. הכתיבה של מאיה ישירה, מצחיקה, חכמה ומאוד נהניתי לקרוא את הספר. לפני כמה שנים בעקבות ביקורת טובה בעיתון הארץ קראתי את ספרה הראשון של מאיה לביא שכחתי איך קוראים לו והוא היה מעולה. על הספר הזה שעכשיו סיימתי שמעתי במקרה.
אני ממליץ מאוד על הספר הזה והוא יסקרן גם גברים וגם נשים שאוהבים לקרוא ספרות מקור ישראלית רעננה בראש צעיר והרבה הומור.”