1


מדוקס


בן חמש


הצטנפתי על רצפת המועדון וסובבתי בקבוק בירה ריק. כפות ידיי היו דביקות. כשקירבתי את אצבעותיי לפי כדי לטעום, שפתיי התעוותו. טעם מר ורקוב התפשט בלשוני ודבק בחניכיים ובגרון שלי. אף על פי שירקתי, הטעם המעופש לא נעלם.
החדר התמלא עשן בגלל הסיגריות והסיגרים, והאף שלי גירד מעט ולפעמים אפילו הנזלת הייתה מנוקדת בשחור.
המשכתי לסובב את הבקבוק. לא היו לי כאן עוד צעצועים. כל הצעצועים שלי היו אצל אימא. אבא אסף אותי אתמול והם צרחו זה על זה כמו תמיד. אבא העיף לאימא סטירה והשאיר טביעת יד אדומה על הלחי שלה. מאז הוא במצב רוח גרוע. תמיד התרחקתי ממנו במצבים כאלה. עכשיו הוא צרח על מישהו בטלפון.
פופ, המשנה שלו, תמיד שיחק איתי משחקים, אבל עכשיו הוא ישב בבר עם אישה בלונדינית והתנשק איתה. שאר האופנוענים התגודדו סביב השולחן ושיחקו קלפים. הם לא רצו שאפריע להם. אחד מהם הדף אותי ונפלתי על הישבן בנחיתה כואבת כשביקשתי לצפות בהם.
צעדים רועמים התקרבו. הדלת למועדון נפתחה ואחד המועמדים נכנס פנימה בעיניים פעורות לרווחה. ״לימוזינה שחורה!״
כולם זינקו כאילו המילים היו צופן סודי. ראשי הסתובב אל אבא שנבח פקודות ורוק ניתז מפיו. לא הבנתי מה הבעיה במכונית שחורה. זעקה נשמעה, צורמנית ואז מגרגרת. הבטתי שוב אל הדלת ואחד המועמדים נפל קדימה כשגרזן נעוץ בעורפו. ראשו היה מפולח כמו אבטיח בשל. שמטתי את הבקבוק ועיניי נפערו. גופו נפל ארצה ודם ניתז לכל עבר כשהגרזן נשר מראשו והשאיר פצע עמוק בגולגולת, עד שראיתי חלקים ממוחו. בדיוק כמו אבטיח, חשבתי שוב.
אבא מיהר אליי ותפס את זרועי בכאב. ״תתחבא מתחת לספה ואל תצא! אתה שומע?״
״כן, אדוני.״
הוא דחף אותי אל הספה האפורה הישנה ואני צנחתי על ברכיי וזחלתי מתחתיה. עבר הרבה זמן מאז שניסיתי להידחס מתחת לספה וכבר בקושי הצלחתי לבצע את המשימה. לבסוף נשכבתי על הבטן מול דלת הכניסה ומול החדר. איש ענק עם עיניים פראיות הסתער פנימה עם סכין ואקדח בידו. עצרתי נשימה כשהוא נכנס בשאגה של דוב זועם. הוא נעץ את הסכין שלו באיש הכספים של אבא שהושיט יד לאקדחו. מאוחר מדי. הוא נפל קדימה, קרוב מאוד לספה. עיניו הגדולות ננעצו בי בשעה שדם נקווה לשלולית תחת ראשו. התרחקתי כמה סנטימטרים אבל קפאתי מייד מחשש שכף הרגל שלי תבלוט. הצרחות הלכו וגברו כל כך, עד שהצמדתי את כפות ידיי לאוזניי וניסיתי לאטום אותן. עם זאת, לא יכולתי להסיט את המבט מהמתרחש. האיש הזועם תפס את הסכין והשליך אותו על פופ. היא פגעה בו ישירות בחזה ופופ נפל לאחור כאילו השתכר יותר מדי. אבא מיהר אל מאחורי הבר עם שני מועמדים. רציתי להסתתר שם איתו. רציתי שיעודד אותי, גם אם הוא לא נהג לעשות דברים כאלה. האיש ירה בידו של חבר מועדון והושיט יד לאקדח שנפל. למרות כפות הידיים שכיסו את אוזניי, שמעתי יריות וחבטות עמומות שגרמו לי להתכווץ בכל פעם.
האיש הזועם המשיך לירות אל הבר עד שלבסוף הכול השתתק. האם לאבא ולמועמדים אזלה התחמושת? עיניי נעו אל הנשקייה בקצה המסדרון. אחד המועמדים זינק מאחורי הבר, והאיש רדף אחריו והניף את הגרזן על גבו. עצמתי עיניים בכוח ונשמתי ברטט. שלולית דמו של איש הכספים התפשטה והתקרבה אליי עד שהחלה להיספג בשרווליי. הפעם לא העזתי לזוז, גם לא כשהדם הרטיב את בגדיי וכיסה את אצבעותיי הקטנות. עוד שניים מאנשיו של אבא נכנסו וניסו לעזור, אבל האיש הזועם התנהג כמו דוב כעוס. קפאתי במקומי, אבל הקשבתי לצרחות הכאב והזעם. צפיתי בסדרת גופות צונחות ארצה זו אחר זו. ראיתי המון דם בכל מקום.
אבא זעק כשהאיש גרר אותו מהבר. קמתי מייד כי רציתי לעזור לו, אבל עיניו נורו אליי והזהירו אותי להישאר במקום. עיניו של האיש הרע עקבו אחרי מבטו של אבא. פניו הזכירו מפלצת — מכוסות בדם ומעוותות מרוב זעם. הורדתי את ראשי ופחדתי מכך שהוא ראה אותי. הוא המשיך לגרור את אבא לעבר כיסא.
ידעתי שאסור לי להמרות את פיו של אבא, לכן נשארתי קפוא במשך פרק זמן שנדמה כמו ימים שלמים אך כנראה ארך דקות ספורות. האיש הרע החל לפגוע באבא ובמועמד שהיה עדיין בחיים. לא הייתי מסוגל להמשיך לצפות בהם ולכן עצמתי את עיניי חזק כל כך, עד שהרקות שלי פעמו. הצמדתי את מצחי לזרועותיי. חזי וידיי היו חמימים מרוב דם ומכנסיי היו חמימים גם הם מפני שהשתנתי בהם. הכול הצחין משתן ומדם. אני עצרתי את נשימתי, אבל החזה שלי כאב ונאלצתי לנשום עמוק. התחלתי לספור את השניות, ניסיתי לחשוב על גלידה ועל בייקון צלוי ועל פאי הלימון של אימא, אבל הצרחות היו קולניות מדי. הן הדפו את כל הזיכרונות מראשי. עיניי נמלאו דמעות כשהבטתי סביבי. ראיתי בכל מקום צבע אדום וחתיכות עור. הצטמררתי והקאתי, ואז קפאתי מחשש שהאיש הרע עדיין בסביבה ועלול להרוג גם אותי. לא רציתי למות. התחלתי לבכות אבל מיהרתי לנגב את הדמעות. אבא שנא דמעות. למשך זמן מה הקשבתי להלמות ליבי שרעמה באוזניי ורטטה בעצמותיי, עד שהרגשתי רגוע יותר והראייה שלי הפכה צלולה.
לבסוף, חיפשתי את האיש סביבי ולא ראיתי אותו בשום מקום. דלת הכניסה הייתה פתוחה, אבל המשכתי לחכות הרבה זמן לפני שזחלתי מתחת לספה. אף על פי שהבגדים שלי היו מלוכלכים בשתן ובדם והגוף שלי זעק למזון ולמים, לא יצאתי. עמדתי במקום וסביבי הגופות המרוטשות של הגברים שהכרתי כל חיי, גברים שהיו הדבר הכי קרוב למשפחה נורמלית מבחינתי. בקושי זיהיתי אותם מרוב שגופותיהם הושחתו.
הגופה של אבא הייתה במצב הגרוע ביותר. לא זיהיתי את פניו. רק הקעקוע על צווארו — גולגולת יורקת אש — העיד שמדובר בו. רציתי להיפרד ממנו, אבל לא העזתי להתקרב למה שנשאר מגופתו. הוא נראה מבעית. לבסוף יצאתי בסערה ולא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לביתו של איש הכספים, שם הייתה אשתו. ביקרתי אותה כמה פעמים בעבר והיא אפתה בשבילי עוגיות. כשראתה אותי מכוסה דם, היא הבינה מייד שקרה משהו איום ונורא.
״הם מתים,״ לחשתי. ״כולם מתים.״
היא ניסתה להתקשר לבעלה, ואז לאבא ולשאר האחים מהמועדון, אבל אף אחד לא ענה. לבסוף, היא התקשרה לאימא שלי ורחצה אותי בזמן שחיכיתי שיאספו אותי.
כשאימא הגיעה לבסוף, היא נראתה חיוורת כסיד. ״קדימה, אנחנו צריכים לזוז.״
היא נטלה את ידי.
״מה עם אבא?״
״אנחנו לא יכולים לעזור לו יותר. ניו־יורק היא לא מקום בטוח בשבילנו עכשיו. אנחנו צריכים לעזוב, מדוקס, ואסור לנו לחזור.״ היא גררה אותי אל הפורד מוסטנג הישנה שלנו והושיבה אותי במושב הנוסע. המכונית הייתה עמוסה בתיקים.
״אנחנו עוזבים?״ שאלתי בבלבול.
היא סובבה את המפתח בסוויץ'. ״לא הקשבת לי? אנחנו חייבים לעזוב לתמיד. הטריטוריה הזאת כבר לא שייכת לטרטרוס. אנחנו עוברים לגור עם דוד שלך בטקסס. זה יהיה הבית החדש שלך.״


***
אימא שלי התקשרה מייד לדוד ארל וביקשה עזרה כי לא היה לה כסף, אף על פי שאבא תמיד נתן לה גם כשהם רבו וכבר לא גרו יחד. ארל הסכים שנגור אצלו ולכן עברנו לטקסס. לבסוף, אימא התחתנה עם ארל והם הביאו יחד את אחי גריי.
טקסס הפכה לביתי הזמני וליבי תמיד ביקש לחזור למקום שבו נולדתי. רציתי לממש את מורשת אבי ולדרוש נקמה.
לא חזרתי לניו ג'רזי במשך שנים רבות אבל כשחזרתי סוף כל סוף, הייתה לי מטרה אחת בלבד — לרצוח את לוקה ויטיאלו.


מרצ'לה


בת חמש


ישבתי על שולי המיטה ורגליי התנודדו. מבטי היה נעוץ בדלת וחיכה שהיא תיפתח. השעה כבר הייתה שבע. אימא תמיד העירה אותי בשעה הזאת. בשבע ודקה התחלתי לרדת מהמיטה. האם אימא תאחר היום?
לא יכולתי לחכות יותר.
ידית הדלת ירדה וקפאתי. התיישבתי על המזרן וצפיתי בראשה של אימא מגיח פנימה. כשראתה אותי, פניה אורו והיא חייכה. ״כמה זמן את כבר ערה?״
משכתי בכתפיי וירדתי מהמיטה.
אימא פגשה אותי באמצע הדרך וחיבקה אותי חזק. ״יום הולדת שמח, מתוקה.״ התפתלתי בחיבוקה כי השתוקקתי לרדת אל הסלון. התנתקתי ממנה ושאלתי, ״אפשר לרדת עכשיו? יש מסיבה?״
אימא שוב צחקה. ״עדיין לא, מרצ'י. המסיבה תהיה מאוחר יותר היום. עכשיו רק אנחנו כאן. בואי, נראה אילו מתנות קיבלת.״
אחרי רגע קצר של אכזבה, אחזתי בידה של אימא וירדתי אחריה במדרגות. לבשתי את כותונת הלילה הוורודה והמפונפנת שבה הרגשתי כמו נסיכה. כשירדנו במדרגות, אבא חיכה במבואה והרים אותי עוד לפני שהגעתי למדרגה האחרונה כדי לנשק את לחיי. ״יום הולדת שמח, נסיכה.״ הוא הרים אותי מעל לראשו ונשא אותי אל הסלון. הוא היה מקושט בבלונים ורודים וכחולים, בזר שעליו נכתב יום הולדת שמח, ונזר זהב היה מונח על השולחן לצד עוגה ורודה ענקית עם חד־קרן. על שולחן אחר חיכתה ערמת מתנות עצומה. כל המתנות היו עטופות בנייר ורוד וזהוב. מיהרתי לעברה. ״יום הולדת שמח!״ צרח אמו ורץ סביב השולחן בניסיון לגנוב את ההצגה.
״המתנות מאיתנו ומהדודות והדוד שלך,״ אמרה אימא, אבל הקשבתי רק בחצי אוזן בעודי מתחילה לקרוע בלהיטות את העטיפות מכל המתנות.
קיבלתי כמעט את כל מה שביקשתי. כמעט.
אבא ליטף את ראשי. ״תקבלי עוד מתנות היום במסיבה.״
הנהנתי וחייכתי. ״אני אהיה הנסיכה.״
״את תמיד הנסיכה.״
אימא נעצה באבא מבט שלא הבנתי.


***
כעבור כמה שעות הבית היה עמוס בחברים ובבני משפחה, נוסף לגברים שעבדו אצל אבא. כולם הגיעו כדי לחגוג איתי. לבשתי שמלת נסיכה, חבשתי כתר על ראשי, ונהניתי מכך שכולם הביאו לי מתנות ובירכו אותי ושרו לי שירי יום הולדת. מגדל המתנות היה גבוה ממני פי שלושה. בשעת לילה מאוחרת, כשעיניי נעצמו כל הזמן, אבא נשא אותי אל חדרי. ״אנחנו צריכים ללבוש את כותונת הלילה שלך,״ הוא מלמל והניח אותי על המיטה. נאחזתי בצווארו ונענעתי את ראשי במרץ. ״לא, אני רוצה ללבוש את שמלת הנסיכה שלי. ולחבוש את הכתר,״ הוספתי לאחר פיהוק.
אבא צחק. ״את יכולה ללבוש את השמלה אבל הכתר ממש לא נוח.״ הוא הסיר אותו בעדינות מראשי והניח על השידה.
״אני עדיין נסיכה בלי כתר?״
״את תמיד תהיי הנסיכה שלי, מרצ'י.״
חייכתי. ״תחבק אותי עד שאירדם?״
אבא הנהן ונשכב במבוכה לידי. רגליו נתלו מהמיטה הקצרה מדי. הוא עטף אותי בזרועו ואני השענתי את לחיי על חזהו ועצמתי עיניים. אבא שלי היה האבא הכי טוב בעולם. ״אני אוהבת אותך, אבא. אני לעולם לא אעזוב אותך. אני אגור איתך ועם אימא לנצח.״
אבא נישק את הרקה שלי. ״גם אני אוהב אותך, נסיכה.״