ביקורת ספרותית על נתז טיפתי אהובתי מאת מאיה לביא

---

הימים הם ימי הסגר הראשון. נלי - עמנואלה, מתנהלת מול אבא שלה קוקו, אלמן בן שמונים ושתיים, בזום. לקוקו יש קיוסק, ואל תגידו פיצוצייה. הקיוסק הזה בן כמה עשרות שנים, כשהוגי המילה הזו עוד היו בגדר פוטנציה. הוא מוכר ברד בצבעים זרחניים וחמצוצים שאפשר למות רק מלהריח את החמיצות שלהם, לצד סיגריות וקפה שחור, ועד היום הוא דואג לנלי לפקאטים של סיגריות, ומה זה משנה בכלל שהיא כבר בעשור הרביעי לחייה.

בעוד שאחותה רונית, חיה את חייה By the book, כבעלת משפחה ובעלת עסק, שמעמידה מדי יום סירים עם אוכל ביתי, נלי רק מוסיפה לקוקו כאבי ראש. אם זה בעבודה שלה כברמנית בלילות, או זה שהיא עוד רווקה, והוא- מה הוא בסך הכל רוצה? לראות אותה עם גבר טוב לצידה. ובהמשך גם צאצאים. ברור, מה.


במעין פעולה הפוכה של ההסתגרות וההתכנסות פנימה בימי הסגר , נלי מגוללת את סיפור חייה ומוציאה אותו החוצה לעולם. על אהבותיה, על הנשים בחייה, ויש שם הכל. האדרנלין שמעיף את הלב למעלה, ואותו הלב שמתרסק ונאסף מחדש, התשוקות החושניות והיצרים שהם כל כך דומיננטיים בסיפור הזה, ויש בהם משהו כל כך נכון ונקי, שלא יתאימו לכל אחד. אבל זה בדיוק העניין. נראה שהכתיבה של מאיה כל כולה נובעת מתוך תשוקה, כתיבה ישירה ובועטת, והמילים חדות ומדויקות כאלו המשאירות סימן על העור בדיוק כמו פיסת העץ הלא משויפת שממשיכים להרגיש אותה.


כמו יואב צדוק מספרה הקודם (שָׁלוֹשׁ ד', בַּחָדָשׁ) אני בטוחה שגם הדמויות של נלי וקוקו ימשיכו ללוות אותי. כי ככה זה עם דמויות שנכתבו באהבה. הן ממשיכות להתקיים, והקורא מחייה אותן מדי יום.



ולפני סיום רק בקשה קטנה: שבספר השלישי יהיה פלייליסט! זה מאסט אצלך.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על נתז טיפתי אהובתי