“****



את בועז דנון פגשתי בדוכן של פרדס בשבוע הספר במתחם שרונה, שהיה האירוע ההמוני הראשון אליו יצאתי בתום הקורונה (מהדורה א', וריאנטים אלפא-גמא).

מאחר שגם הספר שלי יראה אור (בחודש הבא, בעזרת השם) באותה הוצאה, עמדנו בלחות התל-אביבית הקופחת של אותו ערב וחלקנו חוויות מהתהליכים הדומים שעברנו בשלבי העריכה וההוצאה לאור. במהלך הדקות הספורות ששוחחנו לא יכולתי שלא להתרשם מחוש ההומור שלו שביצבץ מכל משפט, מהחביבות שלו ומחדות לשונו. ואכן, גם כשנטלתי את הספר לידי ועלעלתי בו, קיבלתי תוך פחות משני עמודים את אותו רושם בדיוק, מה שמחזק את התיאוריה הדי-מבוססת שלי שכתיבה היא כעין צוהר לתודעתו של הכותב, ואפשר לשמוע את המוזיקה המיוחדת שלה מתנגנת מתוך החרכים, גם כשהיא נתונה בתוך הסוואה של סגנון, סוגה או הכרח. זה לא אומר שסטיבן קינג, נגיד, הוא פסיכופת סדיסטי – כמעט להיפך. נדמה לי שאפשר לחוש באישיות הממזרית והמחוייכת שלו גם כשהיא ניבטת מתוך קרביים פעורים של סיוט. בכל אופן, בועז הוא בהחלט מישהו שהייתי שמח לפגוש לבירה, כנראה אפילו יותר מאשר את סטיבן קינג.

"כל שהוא כביצה", שמו האניגמטי משהו של הספר, הוא חלק ממשפט תלמודי (כל שהוא כביצה – ביצה טובה ממנו) הגורס כי המקור עולה תמיד על החיקוי, על ה"כמו", ה"ליד". כך גם בספר, נתקלים בתובנה המעניינת הזו בכמה מלבושים שונים. גיבור הספר, אשורולוג ורווק נצחי בשם דויד הלחמי, פוגש בדייט המיליון שלו את "האחת", שלרוע המזל נעלמת לו במסתוריות אחרי הדייט המבטיח, ומאותו ערב הוא מתגלגל בשרשרת אירועים סבוכה אל תוך סיפור בלשי שנראה כאילו נלקח היישר מדמיונו של הסופר הנשכח דיימון ראניון, ועבר אדפטציה מקומית, על כל המשתמע.

במקביל, שמתי לב למשהו נוסף. הטון של הספר, או אם תרצו ה"מוזיקה" שלו, עומדת בסתירה כמעט מוחלטת לתוכן הרציני והאינטיליגנטי והמעמיק שלו. בעוד המוזיקה של הטקסט היא שנונה, ידענית, רהוטה, גחמנית ואסוציאטיבית לעתים, וגם עתירה באינספור קריצות ופניני חוש הומור נישתי או פרטי ליודעי ח"ן, דמות הגיבור נתפסת כפגיעה, שברירית כמעט, קלאמזית וחסרת ביטחון, ומה שקורה לו - לדויד הלחמי – ולדמויות הסובבות אותו במהלך העלילה הוא הכול חוץ מקומי. הדיסוננס הזה היה לבלוטות הטעם שלי חריף ומוזר כמו מנת אוכל אסייתית נידחת, בין השאר כי לא ידעתי להחליט תמיד איזה רגש מתאים לכל רגע. סביר בהחלט שגם בועז דנון בעצמו הוא אכסניה של אותה דואליות, שניכר שהיא עוברת אל הטקסט בטבעיות, כי ככה זה כשכותבים.”