****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלו

קודם כל ולפני הכול - לא לילדים.
אני רציני. לא בקטע של "יש להם אינטרנט, הם כבר ראו ושמעו הכול". לא לילדים. וגם לא לנסות בבית אף אחד מהתרגילים המתוארים בספר, והכוונה אינה לאמנויות לחימה.
נכון שזה מה שקוראים "רומן של שדות תעופה", מהספרים בכריכה רכה שהיו קונים כדי להעביר טיסה. זו ספרות זולה. נינג'ות ברחובות ניו יורק, סודות אפלים מהעבר, מיסטיקה מהמזרח הרחוק, נקמה עתיקת יומין, והכול מתובל בהרבה מונחים