ביקורת ספרותית על הנינג'ה מאת אריך ואן-לוסטבאדר
ספר טוב

---

קודם כל ולפני הכול - לא לילדים.
אני רציני. לא בקטע של "יש להם אינטרנט, הם כבר ראו ושמעו הכול". לא לילדים. וגם לא לנסות בבית אף אחד מהתרגילים המתוארים בספר, והכוונה אינה לאמנויות לחימה.
נכון שזה מה שקוראים "רומן של שדות תעופה", מהספרים בכריכה רכה שהיו קונים כדי להעביר טיסה. זו ספרות זולה. נינג'ות ברחובות ניו יורק, סודות אפלים מהעבר, מיסטיקה מהמזרח הרחוק, נקמה עתיקת יומין, והכול מתובל בהרבה מונחים אותנטיים של אמנויות לחימה ובמקרה שלא הייתי ברור - בהמון סקס ביזארי. זוכרים את "שיבומי"? אז זה שיבומי על סטרואידים.
אחרי ההזהרה המחוייבת הזו, אני באמת חושב שזה ספר נהדר. כתוב בצורה מופתית, מרתק, מרגש, לוקח את כל האלמנטים המהנים האלה של ספרות זולה ומביא אותם למקסימום. "נינג'ה" הוא בפירוש יותר מסכום חלקיו, משום שמתחת לסיפור המתח מסתתרים רבדים בתוך רבדים, כמו בסיפור-זן שאין חקר למשמעויתיו.
ניקולס לינאר, מנהל בחברת פרסום בן שלושים-ושלוש שהוא חצי-סיני וחצי-בריטי אך גדל ביפן והשתקע בארצות הברית, חי בשלום ובשלווה בעיירת חוף ציורית בצפון מדינת ניו יורק. מעטים מחבריו יודעים שהוא אחד מאמני הלחימה הגדולים שחיים מחוץ ליפן. אף אחד לא יודע על הסודות הנוראים שהוא מסתיר, על הדברים שהתרחשו בעברו. ואז, גופה נסחפת מהים אל החוף סמוך לביתו. ואז, נמצאת עוד גופה. ועוד אחת. ואז אחד השכנים של ניקולאס שעובד במשטרה, מבקש ממנו לסייע. אנחנו צריכים מומחה, הוא אומר לו. יש משהו ברציחות האלה שמזכיר לי משהו. דברים ששמעתי כששירתתי בפיליפינים במלחמת העולם השנייה. אגדות. אתה יודע למה אני מתכוון.
הספר בנוי בצורה מעגלית, בחמישה פרקים, שמקבילים לחמשת החלקים של יצירת-הענק של הסמוראי היפני מיאמוטו מוסאשי - "ספר חמש הטבעות". העלילה מתחלקת בין ניו יורק של ימינו, ומלחמת-המוחות בין הטובים לרעים, בין הצד האפל של עולם המיסטיקה והלחימה היפני בצורת הנינג'ה השחור לבין מקבילו המערבי שהוא הנינג'ה ה'טוב'; לבין יפן בשנות הארבעים, התבגרותו של אדם שקרוע בין תרבויות שונות ועד לשקיעתה של אחת אל מול האחרת, תרבות יפן שמתנדפת עם אבק פצצת האטום.

חייבים לומר מילה על כל נושא הנינג'ות של יפן הפיאודלית. כמו המערב הפרוע, מדובר במיתוס שמנציח את עצמו. נינג'ות, כמו שמתוארים בספר וכמו שראינו אותם בסרטים, לא באמת היו קיימים. הם יצירת תיאטרון הקאבוקי היפני, ששודרגה על ידי הוליווד. הספר הזה, ביחד עם שאר הספרים של לוסטבאדר, שייכים במידה מסויימת ליצירת המיתוס הזה, משום שהספר לוקח אינספור מונחים מעולם המיסטיקה המזרחית, מן היקב ומן הגורן, וזורק אותם מחוץ לקונטקסט מונחים של יוגת-אצבעות הודית ושל רייקי הופכים כאן למהלכים באמנויות לחימה ולכינויים של כתות-נינג'ה עתיקות.
אבל למי שהאמינות היא לא בראש מעייניו, שיודע מהי רמת הרצינות שבה צריך לקחת ספרים מתחום המתח/מדע בדיוני, ושמוכן לחשל את עצמו לקראת תרגום איום ונורא לעברית, הקריאה היא ללא ספק חוויה נדירה.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על הנינג'ה