“לקרוא ספר שני בתוך טרילוגיה, בלי שני הכרכים האחרים בהישג יד, זה אחד הדברים המתסכלים שיכולים להיות. מראש יודעים שנכנסים לאמצע הסיפור, בלי לדעת מה היתה ההתחלה, ובלי לדעת מה קורה בסוף. כך יצא, שמצאתי ספר, בספרית רחוב - אלא מה? לקחתי אותו ובבית גיליתי שהוא שני בטרילוגיה. בספרייה הממוסדת היו ספרים אחרים של משה שמיר, אבל לא את אלה שישלימו לי את הקריאה. ומכאן לקחתי אתגר לקרוא את הספר הזה בכל זאת, בצורה הזאת שלו המנותקת. והאמת שבדיעבד זה היה פחות קשה ממה שחשבתי. יש בספר "פרק מחבר" בהתחלה, ועוד אחד בסוף, ובאופן כללי אם הצלחתי להבין נכון המבנה שלו עומד בפני עצמו. אז חוץ מההרגשה שנכנסת באמצע מסיבה ואת לא מכירה אף אחת, הקריאה לא נדרשת לעודף מידע מהספר הראשון, וההרגשה הזאת יכולה להיות גם מאפיין ספרותי בספר שאינו חלק מסדרה.

אנחנו בהתחלה הסוערת של המאה העשרים באירופה, עם משפחת ברמן שהיא משפחה יהודית מסורתית והיא מתחילה להיפרם. אידיאולוגיות גורפות את היבשת, ובתווך בין סוציאלים לקומוניזם נמצאים היהודים. היהודים בפני עצמם קרועים בין ציונות מדינית לציונות בפרשנויות אחרות ולקומוניזם כללי עם תנועת הבונד. הספרות של תחילת המאה הזאת היא גם כן ספרות אידיאולוגית, ספרים עבי כרס מלאים בדמויות שמייצגות גם את עצמן אבל גם תפיסת עולם, והן ממלאות את עמודי הספר במונולוגים פומפוזיים שתפקידם לפרוש את הבעד ואת הנגד ובגדול להדגים את האג'נדה של כותב הספר. ומשה שמיר לא עושה את זה. הוא לוקח את לאה הצעירה והסוערת, את אחיותיה, את חבריה לתנועה ולאופן החשיבה, מניע אותם על גבי האירועים, בין הפגנה לשביתה לפוגרום למעצר לבריחה למעבר למדינה אחרת, ויוצר רומן מאוד סוער אבל מאוד מאוד אישי. כל האידיאולוגיות נמצאות שם, אבל הן רקע לאירועים האמיתיים שהם איש אוהב אישה, ואישה אוהבת איש.

לקח זמן, קראתי אותו לסירוגין בתקופה של כמה שבועות במקביל לספרים אחרים וקלילים יותר. זה משה שמיר, אז השפה עשירה ושל פעם, והאירועים ההיסטוריים היו חדשים לי - לא ידעתי שהיה ניסיון למהפכה קומוניסיטית ב- 1905 ושאחרי הדיכוי שלה נוצרו פוגרומים ביהודים, לא מאוד הכרתי את תנועת הבונד ובגדול חשבתי שצעירים יהודים ברוסיה היו עסוקים בלעלות לארץ. אבל ההמתנה היתה שווה, גם אם הספר יחזור לספריית הרחוב אשר ממנה בא, וגם אם לא אמצא לעולם את הספר הראשון או השלישי בסדרה.”

“כשהייתי נער קראתי ואהבתי ספרים של משה שמיר. היו אלה בעיקר ספרים שיכולתי בקלות להזדהות איתם. אלו שעלילתם התרחשה כאן בארץ ישראל של עשרות השנים האחרונות. ודי אם אזכיר את "פרקי אליק" או את "הוא הלך בשדות" ואחרים. הוא היה אז אחד מהסופרים הישראלים החדשים הנחשבים ביותר. במשך השנים הלכה קרנו וירדה, לדעתי בגלל המהפך הפוליטי החד שעבר עליו הישר מתנועת "השומר הצעיר" בקצה השמאל הציוני, אל תנועת "התחיה" בקצה-קצה הימין... חבריו לשעבר וגם האמנים שבהם הפכו אותו ללעג ולקלס... פתאום הוא הפך לבלתי נחשב... למרות שפוליטית גם אני מרוחק מדיעותיו, חשבתי ואני עדיין חושב שנעשה לו עוול גדול! ובעיניי לפחות הוא נשאר סופר חשוב. שנים רבות לא קראתי ספרים משלו והנה נפל לידיי ספר ישן שלו: "הינומת הכלה". שכמו תמיד אצלי התחלתי לקרוא אותו ממש באקראי. הדבר הראשון שמיד שמתי לב אליו, הוא העברית העשירה שלו. (בניגוד לעברית ה"רזה" שמשתמשים בה רבים מ"הסופרים החדשים") שפתו של שמיר שופעת, זורמת ומענג לקרוא אותה. "הינומת הכלה" הוא בעצם החלק האמצעי של הטרילוגיה של שמיר שנקראת "רחוק מפנינים". אבל מעניין שהסיפור כאן עומד בפני עצמו ובאותה מידה שהספר הזה הוא השני מבין השלושה הוא יכול גם להיקרא בקלות כספר הראשון שבטרילוגיה. מתוארים כאן חייה הפרטיים והמחתרתיים של גיבורתו, לאה ברמן, בת הבורגנים היהודיה, ברוסיה של תחילת המאה העשרים על רקע מהפכת 1905 (שנכשלה) והפוגרומים שאורגנו ע"י השלטון הצאריסטי על מנת להסיט (ולהסית...) את זעם ההמונים כלפי היהודים במקום כלפי משטר הצאר... (דרך אגב שמתי לב ששמיר מאוד מדייק בעובדות ההיסטוריות הכלליות שעל רקען מתרחשת העלילה...) אותה לאה הייתה חברה באחת התנועות הסוציאליסטיות המחתרתיות וגם נאלצה לברוח מרוסיה לגרמניה ולאוסטריה תוך כדי מערכת-יחסים רומנטית עם אחד ממנהיגי תנועתה המחתרתית... וכשבסופו של דבר היא מגיעה כמעט באקראי לארץ ישראל אז תתחיל דווקא עלילתו של הספר הראשון! בטרילוגיה (שאותו עדיין לא קראתי.) אני בהחלט ממליץ על הספר הזה שהשאיר לי "טעם של עוד" ואני מתעתד לקרוא עכשיו את שאר ספרי הטרילוגיה הזאת שעלילתה מרתקת בעיניי.”