40
יום
עד
מותה
פרק ראשון
אני יושבת מכורבלת על ספסל בפארק, אבל הקור לא מפריע לי, כי אני עסוקה: מחברת רישום מונחת על ברכי, אני אוחזת בידי עיפרון, ומולי מתנשא ארמון וסטמינסטר. אני נשענת בגבי על ג'ק, שקורא ספר, וכולי מרוכזת בציור. אלא שאני לא מציירת את הנוף. כן, יש במחברת גם דפים שבהם ציירתי את שעון הבּיג־בֶּן שבראש הארמון, אבל זה לא מה שרואים כרגע על הדף.
"את מסיימת בקרוב?" ג'ק שואל. "זאת אומרת, אני מבין שלוקח זמן לצייר, אבל עוד מעט ירד גשם ו..."
הוא מסתובב קצת ומסתכל בציור שלי.
"אה," הוא אומר. "פרשנות מטפורית של הנוף?"
"כן."
"אני מבין: אֵלָה בְּלֶק מכריחה אותי לרעוד על ספסל במשך שעה שלמה כדי שהיא תוכל לצייר את... אלה בלק?"
"זה בכלל לא אני."
"מצטער לבשר לך, חמודה, אבל אני חושב שכן."
אני מסתכלת על הדמות בציור. היא נראית כמוני, אבל זאת לא אני. חבל שג'ק לא מבין את זה, אם כי אני לא יכולה לצַפות שהוא יבין. אם הייתי מסבירה לו, הוא בטח היה מבין, אבל אף פעם לא סיפרתי לו ואין לי כוונה לספר. אני צוחקת קצת, בעצבנות מסוימת, וגם הוא צוחק.
"איך הספר?" אני שואלת.
"מבריק, האמת. האפוקליפסה עומדת להגיע בכל רגע." הוא מביט שוב בציור. "את יודעת מה? את צודקת. הדמות הזאת באמת לא נראית בדיוק כמוך. זאת אומרת, זאת את, אבל עם עיניים מטורללות לגמרי, נכון? כאילו את חושבת על משהו שאת ממש־ממש שונאת."
אני מביטה בו. אני משתדלת לנשום כרגיל. "כן," אני אומרת. "נכון. אתה צודק."
"אני מקווה שאת לא חושבת עלי..."
אני מביטה בו: יש לו שיער זהוב ופנים מיוחדים מאוד. הוא אחד משני החברים הכי טובים שלי בעולם. אחד משני החברים היחידים שלי בעולם. אני נורא אוהבת את הפנים שלו. אני שמחה שאנחנו חולקים את הסודות שלנו. אם כי, בעצם, אני יודעת את הסוד הגדול שלו (ככה אני חושבת, לפחות), אבל הוא לא יודע את הסוד הגדול שלי.
"מה פתאום עליך! בחיים אני לא אשנא אותך," אני אומרת. טיפת גשם נושרת על הציור ומטשטשת את קווי הדמות. אני סוגרת את המחברת, ג'ק מכניס לתיק את המותחן האפוקליפטי, ואנחנו ממהרים אל עץ גדול ועומדים מתחתיו. אנחנו מביטים בגשם, באנשים שממהרים לדרכם, פותחים מטריות או מכסים את הראש בכובע של המעיל. אנחנו מחכים שהגשם ייחלש ואז נוכל לגשת לכיכר טְרָפַלְגָר ולנסוע ברכבת הביתה, למחוז קֵנט.
באנו היום ללונדון כי אנחנו בחופשת אמצע הסמסטר. בבוקר ביקרנו בכל מיני גלריות, בחינם, והסתכלנו בציורים. ואז קנינו כמה ספרים, הלכנו לפארק, התיישבנו על ספסל, ואני ניסיתי לצייר את הנוף המקסים. אבל במקום זה ציירתי את עצמי עם עיניים מטורללות, וברור לי לגמרי למה עשיתי את זה. ואני שמחה שעשיתי את זה.
עד שאנחנו מגיעים לתחנת הרכבת צֵ'רִינְג קְרוֹס, שעת העומס כבר החלה. לא שמנו לב שכל כך מאוחר, אף על פי שרוב אחר הצהריים ישבתי מול אחד השעונים המפורסמים ביותר בעולם.
"טעינו בחישוב," ג'ק אומר.
"כן. טעות מצערת."
אנחנו מביטים בהמונים שעומדים ברחבה. העומס עצום, ולא רק בגלל הנוסעים הקבועים שחוזרים מהעבודה (אם כי בעיקר בגללם), אלא גם בגלל תלמידים בחופשה, כמונו, שבאו ללונדון לבקר בכל מיני אתרים, ושכחו שעדיף לחזור הביתה בשעה מוקדמת יותר או מאוחרת יותר, רק לא בדוחק הזה. אם נצליח לעלות על הרכבת, הנסיעה תארך ארבעים דקות, והיא עלולה להיות מאוד לא נוחה. העיר שלנו היא פרבר שינה של לונדון, ואלפי אנשים חוזרים הביתה עכשיו.
באמצע הנסיעה הביתה הראש שלי מתמלא צלצולים. אני נוסעת בעמידה, וביני לבין ג'ק עומדים שני אנשי עסקים שעלו בגשר לונדון ועדיין לא התנתקו מהעבודה. אחד מהם צמוד אלי, קורא מאמר פיננסי משעמם בטאבלט שלו. השני דבוק לעמוד, כמו חשפנית באמצע ריקוד, ומנהל שיחת טלפון חשובה בקשר לאסיפה של בעלי מניות. אני אומרת לעצמי שהצלצולים בראש חזרו כי אני עייפה מכל היום ואני נוסעת בעמידה ונמאס לי. אין לי טלפון שיעסיק אותי בינתיים, כי איבדתי אותו אתמול. אני לא יכולה לדבר עם ג'ק, כי הוא רחוק מדי. לכן אני נאלצת לחיות במציאות המיידית, ושדה הראייה שלי מיטשטש בשוליים כי אני עייפה ואני נוסעת בעמידה ונמאס לי. אני ממלמלת לעצמי - תשתדלי לא להתפרק. אף אחד לא רואה. אף אחד לא שם לב.
אבל כשאנחנו יורדים מהרכבת והולכים ברגל לעבר הבית שלי, כבר ברור לי שהמצב לא טוב. לא הייתי צריכה לצייר את הציור הזה. צלצול דק וגבוה מחריש לי את האוזניים, אף על פי שאנחנו בחוץ, במרחב הפתוח, הולכים יד ביד, והכול נראה רגיל. אני מחזיקה בידו של ג'ק כי לפעמים זה עוזר לי ומעגֵן אותי במציאות, ולג'ק לא מפריע שאני מחזיקה לו את היד. אני מנסה להפסיק את הצלצולים. אני מנסה להשתמש באנרגיה של ג'ק כדי להתאזן.
הצלצולים גוברים.
עוד ועוד.
אני הולכת לעבר הבית שלי. אני נראית נורמלית לגמרי, אבל אני יודעת שאני לא בחורה נורמלית. אני חייבת להגיע למקום מבטחים. אני חייבת להגיע לחדר השינה שלי ולסגור את הדלת. ולהישאר לבד.
אני מהדקת את האחיזה בידו של ג'ק, וגם לוחץ את ידי בידו, כי אין לו מושג מה קורה לי. המדרכה כהה מהגשם שירד, והעננים שוב מתקבצים. אבל כרגע, בשעת שקיעה, השמים נראים כמו אוסף של חבּוּרות סגולות. כמו ציור.
תעזבי אותי, בבקשה, אני אומרת בלבי. לא עכשיו. תוכלי לבוא אחר כך.
היא זאת שמטשטשת לי את השוליים של שדה הראייה.
לא אחר כך. עכשיו, היא אומרת לי.
"אני עוד צריכה לגמור את שיעורי הבית באמנות," אני אומרת לג'ק. אני משתדלת לנשום בצורה סדירה, להיראות נורמלית. הוא לא שם לב לשום דבר חריג. ואולי הוא כן שם לב אבל לא שואל כלום, כי הוא יודע שאני לא מעוניינת שישאלו אותי.
ג'ק מעביר את ידו על מצחו בתנועה דרמטית. "הציור קורא לי! הוא מטרת חיי! בקיצור, את מנסה לסלק אותי?"
"אתה לא כועס, נכון? אין לי שום כוונה רעה." הלחץ בראשי הולך וגובר. אני חייבת לסלק אותו. הלוואי שיכולתי לספר לו, אבל אני לא יכולה.
"אל דאגה," הוא אומר, "אין לי שום כוונה להעיק בנוכחותי על האמנית."
אני לא יכולה לספר לו, כי אין לי אומץ. בהתנהגות הגלויה שלי, זאת שהעולם רואה, אני קצת סמרטוט. בקלות אפשר להתעלל בי או להתעלם ממני. זאת הדמות הטובה שלי: אני לא מעזה לעמוד על שלי, במיוחד ברגעים כאלה, כי אני פוחדת ממה שעלול לקרות. אני פוחדת שהבחורה שציירתי בפארק תפרוץ פתאום החוצה ותרעיל הכול. וזה יהיה הסוף.
"טוב, אתה יכול להיכנס לכמה דקות," אני אומרת, ואני מרגישה איך בֵּלָה מקשיבה טוב־טוב לכל מילה שיוצאת לי מהפה. "ואז... כן, תצטרך לתת לאמנית לצייר. אני צריכה לסיים את הציור לעבודת הגמר, ואתה יודע שאני לא כל כך חברותית במקרים כאלה. רק להאמפְרי מותר להתקרב אלי בזמן כזה."
ג'ק צוחק. "אני עוד אתחיל לקנא בחתול הזה!" הוא אומר.
ואז שוב יורד גשם, ולכן אנחנו רצים יד ביד במעלה הגבעה, אל הבית שלי. אנחנו עוברים בריצה על פני אישה בעלת שיער ארוך מתולתל שמתאמצת לפתוח מטרייה, ועל פני גבר שמוליך אופניים שילד קטנטן יושב בחלק האחורי שלהם. הילד מנופף לנו וצועק: "גשם, גשם!"
אני מנופפת לו בחזרה בידי הפנויה ומרגישה איך בלה לופתת את ג'ק ביד השנייה ומנסה להשתמש בכוחות שלה כדי לחשמל אותו. היא רוצה להרוג אותו כי הוא נורמלי ושמח, ולדעתה זה לא הוגן.
ג'ק לא באמת נורמלי ושמח, אבל המצב שלו טוב בהשוואה לבלה. אני אוהבת אותו. הוא ולילי הם החברים הכי טובים שלי. כולם חושבים שהוא בן־זוג שלי, אבל זה לא נכון: הוא יותר טוב מבן־זוג. יש בינינו קשר מיוחד.
אני לא רוצה בן־זוג. אני לא יודעת אם ארצה אי־פעם. אני לומדת בבית ספר יוקרתי לבנות, בכיתה י"ב, וחלק גדול מהבנות בכיתה שלי עסוקות כל הזמן בניסיונות למצוא חן בעיני בנים. בעיני זה עצוב ומכעיס, אבל עד היום לא היה לי אומץ להגיד משהו. האמת, אם הייתי מנסה להתווכח איתן, בלה בטח היתה מזנקת מתוכי, חוטפת איזה מטף כיבוי ומרסקת את הטמבלית הרכרוכית הקרובה ביותר. אז עדיף שאני אמשיך לסתום את הפה.
ג'ק אוהב את החלק הטוב שבי - החלק היחיד שהוא מכיר. הקשר בינינו עזר לו מכל מיני בחינות, וגם לי הוא שיפר קצת את המעמד החברתי, לתקופה מסוימת. ככה הייתי פחות על־הכוונת. אבל לא עבר הרבה זמן, והבנות בבית הספר שוב התחילו לרדת עלי.
אף פעם לא סיפרתי לג'ק מה קורה לי בבית הספר. הוא רק היה מתפוצץ מכעס אם הוא היה יודע, ושום דבר לא היה משתנה, חוץ מזה שהשמחה שלו היתה נפגמת קצת. וחשוב לי שג'ק יהיה שמח ומרוצה. רק לילי מכירה את המצב החברתי שלי, והיא משתדלת להגן עלי כמיטב יכולתה.
ג'ק ואני נכנסים הביתה במהירות. אמא כבר עומדת במבואה: היא מעמידה פנים שהיא סתם עומדת שם במקרה, אבל יש לה משהו ביד, והיא מחייכת בציפייה ובשביעות רצון.
אני מסתכלת על החפץ שבידה. "הטלפון שלי!" אני קוראת, והיא מחייכת ומושיטה לי אותו.
"מישהו החזיר אותו," היא אומרת. "התקשרו מהמשטרה, וניגשתי לקחת אותו. לרגע חשבתי שגם אני איבדתי את הטלפון שלי, אבל בסוף מצאתי אותו. אנשים כאלה משקמים את האמון בבני־אדם, נכון?"
למען האמת, האמון של אמא לא זקוק לשום שיקום. היא לא מתייחסת לאנשים בהסתייגות או בציניות, אף על פי שכל הזמן היא מנסה להגן עלינו מכל מיני סכנות שלא היו ולא נבראו. אני לוקחת את הטלפון ובודקת אותו במהירות: שום דבר לא השתנה בו מהפעם האחרונה שראיתי אותו - אתמול בבוקר - לפני שאיבדתי אותו בעיר.
אני לא חושבת שאמא שלי חיטטה בו. אני מקווה שלא.
בתוך הראש שלי, בלה מכחכחת בגרון, דורשת תשומת לב. אני הודפת אותה הצדה.
אמא לא נראית המומה כאילו סיימה עכשיו לקרוא את כל המסרונים על התלאות שלי בבית הספר. היא שמחה לראות אותנו, את ג'ק ואותי. למעשה, כל החיים שלה סובבים סביבי וסביב אבא שלי. היא עמדה במבואה וחיכתה שאני אחזור, כי אני החיים שלה. מוזר. נכון שזה נוח לי מכל מיני בחינות, אבל מצד שני, אני מרחמת עליה, כי החיים שלה בטח נורא משעממים. לפעמים אני מנסה לדמיין מה הולך בתוך הראש שלה, ואני פשוט לא מצליחה. אני לא חושבת שיש לה צד אפל כמו שיש לי.
היא היתה מזדעזעת, אם היא היתה יודעת מה קורה לי. לכן אני לא יכולה לספר לה. בלה שוב נוקשת לי בתוך הגולגולת. אני חייבת לפרוש לחדר שלי.
ברגע שנכנסנו למבואה וסגרנו את דלת הכניסה, אמא נעלה את כל המנעולים. הבית שלנו הוא הבית הכי מאובטח בעולם. מיום שאני זוכרת את עצמי, השמירה עלי היא הקריירה של אמא, אפשר להגיד. היא כל הזמן חייבת לדאוג שהכול בסדר אצלי, שלא קורה לי שום דבר רע. ככה זה כל הזמן, מהבוקר עד הלילה. כמעט מצחיק לראות איך היא נרגעת כשאני הולכת לישון ושוכבת במיטה, מכוסה טוב־טוב. אם כי למעשה זה המקום הכי מסוכן בשבילי, כי אז כל המחשבות מתחילות להשתולל לי בראש.
ג'ק מחזיר לאמא חיוך.
"מה שלומך, גברת בלק?" הוא אומר בנימוס. "את נראית נהדר."
אמא אוהבת את הסגנון הזה. היא מתה על ג'ק. היא רוצה שנתחתן ונביא לה המון נכדים. מסכנה, אין לה מושג שזה בחיים לא יקרה. אני ממלמלת משהו, כי בלה בתוך הראש שלי, כך שאני לא יכולה לדבר כמו שצריך כרגע.
"רוצים עוגיות?" היא שואלת. "בדיוק הכנתי. הן עדיין חמות, ישר מהתנור."
עוגיות ממש לא מעניינות אותי כרגע, אבל אני אקח כמה לחדר, בשביל בלה, כי אולי היא תרצה אחר כך. אלא אם מדובר בעוגיות בטטה וכוסמין, כמו שהיא הכינה בשבוע שעבר, ואז אין שום סיכוי שמישהו יסכים לטעום אותן.
"ברצון, תודה רבה," ג'ק אומר. הוא מקווה לעוגיות עם שבבי שוקולד. ברור לגמרי.
הוא הולך אחריה למטבח, ואני ממשיכה הלאה במסדרון, נכנסת לשירותים, סוגרת את הדלת ונועלת אותה, נשענת עליה ומנסה לנשום. אני חייבת להיפטר משניהם. אני חייבת לבקש מג'ק שילך הביתה. הראש שלי תכף מתפוצץ. נקודות שחורות מרצדות לי בשדה הראייה.
ג'ק יושב ליד השולחן ומפלרטט עם אמא. שניהם מפלרטטים. ג'ק עושה את זה סתם בשביל הכיף, לדעתי. אלוהים יודע למה אמא עושה את זה. היא מחייכת אליו, מעפעפת ומעלה זיכרונות מנעוריה, והוא צוחק במקומות הנכונים ואומר בדיוק מה שהיא רוצה לשמוע. לאף אחד מהם לא אכפת אם זה מפריע לי או לא; ואף על פי שזה מגעיל אותי, אני רק מגלגלת עיניים ומסתכלת לצד השני.
עוגיות זנגביל עם ענבי סולטנה. לא רע. אני לוקחת שלוש ועוטפת אותן במפית.
"סליחה, ג'ק, אני חייבת לצייר," אני אומרת, ואמא מביטה בי בסיפוק כשאני ניגשת ונותנת לו נשיקה על הראש. "נתראה מחר."
הוא צוחק. "אין בעיה. נתראה מחר, אלה. אני בלאו הכי תכף הולך."
"אתה מוזמן ל..." אמא מתחילה להגיד, אבל אני משתיקה אותה במבט נוקב ויוצאת מהמטבח. אני חייבת לנשום אוויר.
אני עולה במהירות במדרגות, שתיים־שתיים, סוגרת את דלת החדר ומתאמצת לנשום. אני מתיישבת על השטיח, ליד המיטה. הצלצולים בראשי חזקים כל כך, שלא הייתי שומעת גם אם גלאֵי העשן שלנו היו מתחילים לצרוח, או אם מישהו היה מפעיל אזעקה של מלחמה גרעינית. אני אפילו לא יכולה להתחייב שהיא לא מופעלת ברגע זה (וגם אם היא מופעלת, לא אכפת לי). אני מפשילה את השרוולים ומסתכלת על הצלקות הזעירות בחלק הפנימי של זרועותי. אני מתביישת בהן. אני לא רוצה שזה יקרה שוב.
תתנהגי יפה, אני אומרת לבלה.
תתנהגי יפה, היא מחקה אותי בלעג. תתנהגי יפה. תמיד תתנהגי יפה, זה כל מה שמעניין אותך.
די, בבקשה תפסיקי.
בבקשה תפסיקי. בבקשה תפסיקי. בבקשה תפסיקי.
תעזבי אותי במנוחה.
תעזבי אותי במנוחה.
אני כבר לא יודעת מי אני ומי היא.
אני מניחה את כפות הידיים על צדי הפנים וצועקת בלי קול, כמו בציור המפורסם. אני בסך הכול רוצה להיות נורמלית.
אני שואפת אוויר ברעד ומהדקת את כפות ידי אל השטיח. אני מרגישה את הרצפה, אני נמצאת כאן, בחדר שלי. דבר אחד למדתי במשך השנים: איך להעמיד פנים. וכשהדלת הזאת נסגרת, אני כבר לא צריכה להעמיד פנים. הכול יכול לצאת.
אני שולפת את הציורים שלי שמתחת למיטה. תיאורים מפורטים של זוועה ומוות, הרס וחלומות בלהה. בלה ציירה את הציורים האלה, והיא אוהבת להסתכל עליהם. עכשיו אני מקווה שאצליח להרגיע אותה בעזרתם.
אני קוראת לה "בלה" כי היא הצד האפל שלי. היא כמו אֵלָה, אבל היא אלה השנייה - אלה־בֵּית. בלה. המצאתי את השם הזה לפני כמה שנים, והוא שיפר קצת את המצב, כי עד אז קראתי לה "המפלצת". כל דבר משתפר קצת כשנותנים לו שם. השם "בלה" עדיף על "המפלצת". אז עוד לא ידעתי שבלה פירושו "יפָה".
בלה שלי בכלל לא יפה. בדיוק להפך. ובכל זאת היא בלה. היא משתוקקת להשתלט עלי לגמרי, אבל אני עומדת על המשמר ונאבקת בה כל הזמן. לפעמים אין לי ברירה ואני נותנת לה לצאת, לפני שהכול יתפוצץ. כשהיא יוצאת, זה ממש מפחיד, אבל אחר כך אני מרגישה רגועה ושלווה, ואפילו שמחה קצת, ובמשך זמן מסוים הכול מאוזן. ואז אנחנו מציירות את הציורים האלה. אני מסתכלת עליהם עכשיו. הם מצוירים בדיו שחורה - דפים ענקיים מלאים המון־המון פרטים קטנים, כמו בציורים של הירונימוס בוש, אבל פרטים מודרניים. ילדים שערפו להם את הראש. חלקי גופות. דם. רצח. אנחנו מקדישות המון זמן לציורים האלה, ואני מקווה שאף אחד לא ימצא אותם לעולם, אם כי ברור לי לגמרי שהם הציורים הכי טובים שיצרתי אי־פעם.
היא לא רוצה להסתכל עליהם עכשיו.
אחר כך, היא אומרת.
קשה לי לנשום. הצלצולים גוברים. אני מהדקת את ידי אל השטיח ומשתדלת עוד יותר. האמפרי יושב בצד ומחכה. האמפרי תמיד צץ כאן כשבלה יוצאת.
"תאכלי עוגייה," אני אומרת לה בייאוש ופותחת את המפית. כל העוגיות נופלות על השטיח. אני מרימה עוגייה ודוחפת אותה לפה, אבל בלה יורקת אותה, כי היא רואה משהו הרבה יותר טוב מעוגייה.
האמפרי שוב צד ציפור והביא אותה לחדר שלי. הוא הצליח איכשהו לחלוף על פני אמא בלי שהיא תראה, כי אחרת היא היתה צורחת ומגרשת אותו החוצה. ציפור קטנטנה - גוזל, כנראה. אולי האמפרי טיפס על עץ ולקח אותו מהקן. אולי האמא של הגוזל מתגעגעת אליו עכשיו.
הגוזל מפרפר. גוסס. השיניים של האמפרי כבר כמעט חיסלו אותו.
כמו כל חתול, גם האמפרי מביא לפעמים "מתנות" כאלה. ציפור. עכבר שדה. כאילו הוא יודע שבלה תשמח.
אני מתקרבת לשם בזחילה. אני כבר לא שומעת את הצלצולים - רק רעש לבן שחוסם כל צליל של העולם. אלה כבר נעלמה, ועכשיו אני רק בלה. אלה הסתלקה, וזה טוב, כי היא כזאת רכרוכית, שבא לי להקיא ממנה. אני בקושי נושמת כשאני שולחת יד אל מתחת למיטה ושולפת את הפטיש שאלה שומרת שם. פטיש קטן, שמשמש לפיסול. ולעוד דברים, לצערי.
אני מרימה את היצור החצי־מת באחת הנוצות שלו, ומניחה אותו על עבודה בהיסטוריה שמונחת על ספר לימוד על הרצפה.
האמפרי מסתכל עלי. הזנב שלו טופח על הרצפה. הוא נראה אדיש לגמרי. הוא אפילו לא מנסה להיות טוב.
הנשימה שלי נעשית מהירה עוד יותר כשאני מסתכלת בגוזל הגוסס.
אני לא שומעת כלום. אני לא רואה כלום חוץ מהגוזל.
ואני יודעת מה אני עומדת לעשות. אחרת לא הייתי שמה אותו ככה על הדפים ולא הייתי לוקחת את הפטיש ביד. כן, ברור לי לגמרי מה אני עומדת לעשות.
העולם הולך ומחשיך כמו תצלום מפחיד. כל השאר נעלם. רק גוזל, דפים, חתול, פטיש.
ובלה.
אני נתקפת בחילה, אבל לא בחילה נורמלית, שקשורה לאוכל. שום דבר כאן לא נורמלי, חוץ מאשר בעיני בלה.
אני רואה שהיצור הגוסס מפרפר, ואני יודעת שאין לו שום סיכוי. אני בלה, ואני יכולה לעשות כל דבר. כוחות החיים והמוות נתונים בידי. אני מרימה את הפטיש בדיוק לגובה המתאים, ומנחיתה אותו על היצור.
אני מרגישה את המהלומה שחובטת בו.
הוא לא זז יותר.
"זהו," אני לוחשת לחתול, והוא מטה את ראשו לעברי, כאילו הוא אומר "ביצוע מוצלח". או "תענוג לעשות איתך עסקים".
ככה זה כשבלה משתלטת עלי. ובאיזשהו מקום אני נהנית מזה. אני לא רוצה לחזור להיות אלה בלק. אני רוצה להיות בלה לתמיד. אני רוצה שאלה בלק תרשה לבלה להישאר כאן, בגוף שלה. ואז אני אוכל לעשות כל דבר.
הרעש הלבן מתחיל לדעוך. אני מנסה להיאחז בו.
אני שונאת לעשות דברים כאלה, אלה אומרת בתוכי, בקולה הרכרוכי.
תסתלקי מכאן.
אני פוחדת.
לא נכון.
"אלה?"
הקול מבחוץ קוטע הכול, ואני מתכווצת ונעלמת.
הצלצולים חוזרים, אבל שקטים יותר. אני אלה, ואני יושבת על השטיח ליד המיטה שלי, בצד השני של החדר, מול הדלת. אחרי כמה שניות אני מצליחה לחזור לעצמי, ואני יודעת שאני שוב אלה ולא בלה, ואז אני דוחפת את הפטיש בחזרה אל מתחת למיטה וקמה במהירות. רגלי כמעט מתקפלות תחתי, ולבי הולם כל כך חזק שבטח שומעים אותו גם בקומה למטה.
לילי עומדת בפתח החדר.
אני מביטה סביבי, נושמת במאמץ, בשאיפות גדולות, ומנסה להשתמש בהן כדי להבריח את הרסיסים האחרונים של בלה. אני בחדר שלי. הקירות ורודים וכחולים, ותלויים עליהם פוסטרים בסגנון אנימה וגם ציורים שלי, שציירתי בהם את העיר רִיו דֶה ז'נֵיירו. בגדים פזורים על הרצפה. על השולחן יש אוסף תצלומים ממוסגר שבו אני, לילי וג'ק עומדים מחובקים, צוחקים ומשרבבים שפתיים. הכול נראה נורמלי לגמרי.
הכול נראה נורמלי.
אבל אני יודעת ששום דבר לא נורמלי.
אני לא יודעת מה לילי הספיקה לראות. אני לא יודעת אם היא ראתה את בלה מרימה את הפטיש והורגת את הגוזל. בלה כבר לא כאן. אסור שלילי תראה אותה. בשום אופן לא. אני הודפת את החשיכה מעלי, עוד ועוד.
בתוך הראש אני אומרת את המילים שמחזירות אותי אל עצמי. הן פועלות רק אחרי שבלה מסיימת את הקטע שלה וכמעט נעלמת.
היְקוּם היקום היקום, אני אומרת.
היקום.
היקום.
היקום כולו.
הדבר היחיד שמבריח את בלה הוא המבט על היקום כולו. ברגע שאני חושבת על היקום ומבינה כמה אני זעירה - הכול נראה בר־ביצוע, כי הכול חסר חשיבות. אלה חסרת חשיבות, וכך גם בלה. לרוע המזל, זה פועל רק כשהיא כבר עומדת להיעלם. זה לא מונע את בואה.
גיליתי את עניין היקום במקרה. הייתי בשירותים למטה, בגיל אחת־עשרה בערך, ונאבקתי במפלצת הזאת, שאז בכלל לא ידעתי איך להתמודד איתה. נשענתי בגבי על הדלת הנעולה וקילפתי את הטפט מהקיר, כי לא יכולתי לשלוט בעצמי והייתי חייבת להרוס משהו. ואז בלה התחילה להתפוגג, ובמקרה קראתי שורה מתוך שיר ממוסגר - "דֵזִידֵרָטָה" מאת מקס אֶרְמָן - שעדיין תלוי על קיר השירותים למטה.
אם כל זה מובן לך וגם אם לא - אין ספק שהיקום מתנהל כסִדרוֹ.
שוב ושוב חזרתי על המילים האלה - אין ספק שהיקום מתנהל כסדרו. היקום מתנהל כסדרו. היקום מתנהל כסדרו. ואז בלה עזבה אותי במנוחה. עכשיו כבר זיקקתי את המשפט למילה אחת ויחידה - היקום - ואני אומרת אותה שוב ושוב.
ובלה נעלמת.
השפתיים שלי זזות, אבל נדמה לי ששום קול לא בוקע מפי.
אני חייבת להתנהג יפה.
להתנהג יפה.
להיות נורמלית.
חייבת לחיֵיך.
אַת חייבת לחייך.
"היי, לילי," אני אומרת. קולי רועד, אבל המילים נשמעות בסדר. "אממ... אל תיכנסי!"
אני מטיחה בה את שתי המילים האחרונות האלה כשהיא נכנסת לחדר. היא נעצרת. אני מתקדמת עוד צעד רועד לעברה, ואז אני מתיישבת על המיטה, כי הרגליים שלי מתקפלות.
"הכול בסדר, אלה?" לילי שואלת בדאגה. היא מבולבלת מהתוקפנות שבקולי, כי אני אף פעם לא מדברת אליה ככה. "אמא שלך אמרה שאני יכולה לעלות. סתם קפצתי לביקור, כי אין לך טלפון, ורציתי ל..." אני רואה שהיא מסתכלת על המיטה שלי. היא רואה את הטלפון שלי. "אה, כבר יש לך טלפון?"
"כן. מצאו אותו."
תהיי נורמלית.
"סליחה," אני אומרת. אני הוגה את המילה בזהירות, בניסיון להסביר. כאילו אני שוב אלה. "החתול הביא ציפור. די מזעזע. חטפתי בחילה. מצטערת. באמת, אל תיכנסי. הייתי חייבת לגאול אותה מייסוריה. אני... הייתי חייבת ל..."
קשה לי מדי לחזור להיות אלה. בכל פעם זה נעשה קשה יותר. יום אחד אני לא אצליח. יום אחד אני אשאר בלה. בלה תשמח מאוד אם זה יקרה. אבל אני לא רוצה. אסור שזה יקרה.
הצלצולים בראשי נחלשים עוד יותר, ואז הם כמעט נפסקים. שדה הראייה שלי נהיה שוב צלול גם בשוליים.
"אוי, לא," לילי אומרת. היא לא תוכל להבין, ולכן אני לא אספר לה. כי אם אני אספר, אולי היא לא תהיה חברה שלי, ואני זקוקה לה. אני זקוקה לה. הרבה פעמים היא גוררת אותי בחזרה אל עצמי, אף על פי שהיא לא יודעת. "אלה שלי. מסכנונת שכמוך. חכי, יש לי ממחטת נייר."
היא ניגשת אלי. האמפרי נרתע ובורח, עובר במהירות ליד רגליה, יוצא מהחדר ויורד בריצה במדרגות.
אני מושכת אותה כדי שתתיישב לידי על המיטה. אני אוחזת בעדינות את ראשה בשתי ידי ומסובבת את פניה אלי. אסור שהיא תראה מה עשיתי. מגע התלתלים שלה באצבעותי מחזיר אותי למציאות. אני עם לילי עכשיו.
"אל תסתכלי על זה," אני אומרת, פני ממש מול פניה. "אני אנקה את זה. אולי תוכלי לרדת רגע לאמא שלי ולהביא שקית פלסטיק?"
שיהוק נפלט מגרוני. אני לא יכולה לשאת את המצב הזה. בלה תמיד היתה בשליטתי. תמיד הצלחתי למנוע מפגש בינה לבין לילי. אבל לאחרונה המצב מחמיר.
"כן, בטח. אוי, אלה, מסכנה שלי." היא מחבקת אותי, ולרגע אני מתמסרת וטומנת את פני בכתפה. התלתלים שלה גולשים ומדגדגים את פני. אני נצמדת אליה, אבל מיד אני מכריחה את עצמי להרפות.
אחרי שהיא יוצאת מהחדר, אני משעינה את ראשי על שתי ידי. פשוט נורא. אני לא יכולה להמשיך ככה. ג'ק בטח התפלא כשביקשתי ממנו ללכת. ולילי נכנסה לחדר שלי וכמעט מצאה בו את בלה. בפעם הבאה זה עלול להיות גרוע יותר, ואז כולם ידעו. אני לא מצליחה לארגן את המחשבות או להפסיק לרעוד, אבל אני חייבת לנקות את זה. אסור שלילי תדע, ואסור שג'ק ידע.
אסור שהם ידעו.
אני מקפלת את הדפים מסביב לגוזל המסכן. אני רועדת, ונוצה נושרת מהצרור. אני בועטת את הספר הצדה ומנסה לאסוף את הנוצות שהתפזרו, אבל האמת היא שצריך לשאוב את השטיח.
אמא תשמח מאוד אם אשתמש בשואב מיוזמתי.
כן, ככה כולם ישמחו קצת.
כשלילי חוזרת, אני דוחפת לשקית את הדפים שנהפכו לתכריכים ומכניסה גם את רוב הנוצות.
"אני רק אשטוף ידיים."
לילי קושרת את ידיות השקית ולוקחת אותה לפח למטה, ואילו אני נועלת את עצמי בשירותים ומנסה לנשום בלי להתנשף, בלי לחטוף סחרחורת. אני שוטפת את הידיים בהרבה סבון. אני שוטפת את הפנים במים קרים, ומורחת קרם לחות כדי שהעור יהיה רך וחלק. אני מסירה את האיפור מהעיניים. אני שואפת אוויר ונושפת. שואפת עמוק ונושפת נשיפה ארוכה. אני עוצמת את העיניים. אני זוכרת איך חבטתי בציפור. איך בלה שמחה. ובלה היא חלק ממני.
אני לא רוצה שדברים כאלה ישמחו אותי.
אני לא רוצה שבלה תהיה חלק ממני.
אני לא רוצה שהיא תלך ותגדל בתוכי.
אני לא רוצה להיות מישהי שחובטת בציפורים בפטיש.
