התעללות מינית מתמשכת מצד אביה גורמת ליפית אליאל, גיבורת “הזונות של פתח תקווה”, “לאבד את שיווי משקלה” בחיים. מערכת היחסים המינית המעוותת והטעונה בינה לבין אביה – המתחילה כאונס כפוי והופכת עם השנים למשהו אחר, חריג בהרבה יותר, חסר כל הגדרה – באופן טבעי משבשת את הצורה שבה היא מתייחסת אל גברים, מתמודדת עם מערכות יחסים ונאבקת על מטרותיה בחיים. למזלה, נמצאות לצידה תמיד חברות הילדות שלה, דנה (סברנסקי) ושונית (לוי), המכנות האחת את השנייה “האחיות”. השלוש, שאינן מסתירות דבר זו מזו,,עומדות זו לצד זו “באש ובמים, אל מול כל העולם”....

לדנה שני אבות הוא סיפור ילדים מקסים, משעשע ומחנך על אהבה, על קבלה, ובעיקר על סובלנות. ליה שואלת את דנה: "דנה, למה יש לך שני אבות?" דנה חשבה, וחשבה וחשבה, אבל... לא מצאה תשובה רק אחרי ששאלה, הסבירו לה אבא תומר ואבא אורן איזה מזל גדול נפל בחלקה להיות קצת שונה, כי הרי כולנו שונים זה מזה, ושאהבה היא בספו של דבר תמיד אהבה, ולא משנה אם הצורה שלה לפעמים קצת משתנה. ...

בספר הפילוסופיה הראשון שלו הרואה אור בישראל, בחר דורון בראונשטיין להעמיק בשאלות פילוסופיות המעסיקות אותו זה זמן רב. נושאים כמשמעות האדם כאינדיבידואל לעומת משמעות האדם כחלק מחברה ואקזיסטנציאליזם נבחנים בספר בעיון רב. בנוסף, בראונשטיין בחר להתקיף נושא פרובוקטיבי במיוחד: הפדופיליה-ודעותיו יוצאות דופן בנושא זה. לטענתו של בראונשטיין, הפדופיליה הינה אוריינטציה מינית שוות ערך להטרוסקסואליות ולהומוסקסואליות. הבחירה בנושא רגיש זה ודעותיו הנחרצות של בראונשטיין-שלדעתו, מקדימות את זמנן-בוודאי יעוררו התנגדות ברבים, אך בה בעת, גם מחשבה ואולי אף שינוי תפישתי. בראונשטיין גם משלב עצות פרקטיות בפילוסופיה שלו. בעיקר בפרקים העוסקים ואקזיסטנציאליזם ובאוטיזם. טכניקה אותה היא פיתח ואשר אותה הוא מכנה "שיטת החיבוק האלים", נבחנת כאופציה טיפולית חדשנית ומחברת בין עולמו הייחודי של האוטיסט לבין ההורים המטפלים בו. "המנטליות של הנפש: הפילוסופיה של דורון בראונשטיין" חורג מהגבולות המקובלות של ספרי פילוסופיה אחרים. הוא שואל שאלות אמיצות, חותר לעומקים חדשים, מתריס כנגד תפישות מחשבתיות אנכרוניסטיות במהותן, ולא חושש להביע דעות נחרצות, בעיקר בנושאים הנחשבים לטאבו. ...

אחרי מותה של מלכה בתאונת פגע וברח סתמית, מול דירתן הקטנה השכורה שבבניין העלוב והמוזנח ברחוב שטמפפר הרועש בפתח תקווה, חייה של פנינה משתנים ב-180 מעלות. גם חייה של מלכה עצמה משתנים אחרי מותה ב-180 מעלות והיא כמו נולדת מחדש וסוף סוף, בחלומות בהם היא מבקרת בקביעות את פנינה, היא פותחת בפניה עולם חדש, עולם שלם וגדוש על פיו, “עולם הבא”, בו היא מגלה את כל הסודות שלה מ’שמה’ – את כל הסודות שסירבה בנחרצות כה עזה לספר אודותם בחייה – וחושפת בפני פנינה – חלום אחר חלום, זוועה אחר זוועה, באמת תובענית, מייסרת, קשה לתיאור בשפה, במילים – את שלל חברותיה וחבריה מ’שמה’: על צבעוניותם, טירופם, עיצבונם, ייסוריהם הבלתי נתפשים במקום ההוא, אך מעל לכל – על אנושיותם הנאצלת, מכמירת הלב – דווקא ‘שמה’, דווקא אז. אלו הם המלכים, ובעיקר – אלו הן, בכבודן ובעצמן – רוחות-אנוש, בשר ודם – המלכות של אושוויץ....

לטוני גולדמן, הידוע בפי חבריו ואוהביו כ"טונין", אין אבא. או ליתר דיוק, היה, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ככזה ולא קרא לו כך, אלא בחר באות x כדי לתאר אותו. למען האמת, גם אין לו אמא. או בעצם... גם זה לא לגמרי מדויק. יש לו, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "בלוויו" במנהטן, סובלת מ"סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, אובססיה טורדנית-כפייתית, דיכאון קליני – ובעצם, מה לא" – היא לא חלק ממשי מחייו. עד כדי כך היא לא חלק, שמאז שהיה ילד ועד למותו של X – כשטוני היה בן שלוש-עשרה וחצי – היא לא הייתה מודעת לעובדה ש-X מתעלל התעללות מינית חמורה בבנה. בגיל עשר עוזב טוני את ביתו באפר איסט סייד במנהטן ועובר לגור בביתן של סבתו ג'ודית' ובת זוגה לחיים תלמה, החיות בעיירה הציורית שרוסברי שבמדינת מסצ'וסטס. השתיים, היפיות לשעבר, הגרות בבית כתום וחולקות אובססיה מוזרה לכל דבר כתום, מגדלות באהבה, בכבוד ובקבלה מלאה את "טונין" כאילו היה בנן, ובעצם, מצילות אותו מחייו "ההם". בשרוסברי, "טונין" נולד מחדש. חווה, מתאהב, חי. שם הוא מתיידד עם אלמה באנקס המכונה "אלמי", נערה שחורה, כחולת עיניים, יפהפייה. השניים הופכים לחברי נפש ומלווים זה את זו בקשייהם ובתקוותיהם. בגיל 28, לאחר מותן של תלמה וג'ודית', "הסבתות", "טונין" יורש את ביתן הכתום בשרוסברי. עכשיו, 18 שנים מאז הגיע לראשונה לשרוסברי, 18 שנים לאחר ש"ניצל", הוא חוזר למקום ההוא – כנראה אל ביתו היחיד מאז ומעולם – ומוצא בעליית הגג את היומן שלו, אותו כתב מאז היותו ילד. יחד עם מארק, בן זוגו לחיים – אותו הוא מכנה "החצי השני שלי" ועם אלמי, הוא מגלה את עצמו כפי שהיה אז – על פי יומנו – וכפי שהוא כיום, ויוצא למסע מריר-מתוק של גילוי אל תוך עברו, אל טוני-הילד ואל טוני-הנער, כאשר עלילת היומן ועלילת חייו, מתמזגות לסיפור אחד שלם ויוצא דופן: עמוס בכאב, ועם זאת, למרות הכל, גם מלא בתקווה, ביופי, ובאמונה - בגברים. בנשים. באהבה. דורון בראונשטיין, יליד ישראל 1976, אמן ישראלי-אמריקאי רב-תחומי. עוסק בכתיבה (שירה, פרוזה, פילוסופיה ומחזות), יצירת מוסיקה, פרפורמנס ארט, ציור ועיצוב אופנה. ...

דורון בראונשטיין, המשורר-הפילוסוף, חוקר ב"לכרות עץ זה כמו לכרות רחם" את מהות הקיום האקזיסטנציאליסטי. קובץ השירים בספר זה, אשר נכתב בין שנים 2009-2010, מייצג מראה מפוכחת, מתריסה ולעיתים אף כואבת, כנגד הקפיטליזם ומשמעות הכסף בעידן הנוכחי. בנוסף לשירים החברתיים, בראונשטיין מציג שירים אישיים רבים, בהם הוא חושף עולם שלם של פנטזיות אפלות ובלתי מקובלות, לצד קרעי זיכרונות וחוויות אוטוביוגרפיות מורכבות מאין כמוהן. חשוב לציין שלמרות כתיבתו הבהירה והקלה לכאורה לקריאה, בראונשטיין איננו מקל על קוראיו ומגרה אותם ברעיונות, בפירושים דו-משמעותיים ובשאלות פילוסופיות רבות, מה שהופך את חוויית הקריאה בספר לאתגר-הן בשלב הקריאה בו והן מבחינת השינוי התפישתי והרגשי שניתן להגיע אליו, לאחר הקריאה. ...

פלוקי-פלוקי הקיפוד עצוב ובודד. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלו- רק בגלל שהקוצים שלו דוקרים. הארנבת מדמואזל-ראביט לא מפחדת בכלל מהעובדה הזאת- ובשמחה רבה מתיידדת עם הקיפוד. כאשר הוא שואל אותה אם היא לא מפחדת שהוא ידקור אותה, היא עונה בחוכמה, שגם אם הוא בטעות ידקור אותה, "זאת רק תהיה דקירונת אחת קטנטנה, עם כאב כזה, שעובר מהר, כי אתה יודע, לפעמים בחיים יש גם כאבים, אבל מה שיפה בהם זה שתמיד הם בסוף עוברים!" ...

בזמן שחלליות משייטות להן בשמיים, יושבת דליה גורנישט בביתה שברמת אביב ג' ועומלת על כתיבת ספרה החדש המגולל בין היתר את קורותיה ואת קורות ילדיה: בת גורנישט ובן גורנישט, ובעלה המנוח, שאול. החיים בתל אביב של אלף החמישי דומים מאוד ובו זמנית שונים מאוד מהחיים בתל אביב הנוכחית, בת זמננו. קחו לדוגמה את המוות- הוא איננו קיים בשנת 4110. למען האמת, האדם האחרון שמת על פני כדור הארץ הוא שאול גורנישט- בעלה של דליה. כל היתר חיים- עד אינסוף- ולכל תחלואי האנושות ישנו פיתרון פשוט בדמות "הכדור הוורוד הקטן". עוד דוגמאות? בבקשה: המין בעתיד הוא מין וירטואלי הנעשה באמצעות המחשב. ההומוסקסואליות הינה חוק בל יעבור. והכסף, איך לא, קונה הכל. הנשים שולטות בתל אביב של אלף החמישי ובראשן "השופטת"- אישה סאדיסטית, שונאת גברים, המשליטה סדר דיקטטורי ביד נוקשה על תושבי העיר בזמן שיתר הנשים עסוקות באובססיביות בלעלות במשקל- כי בעתיד, הגדרת היופי קשורה ישירות למשקל עודף. ב"ביום שתל אביב מתה" רוקם דורון בראונשטיין עולם סוריאליסטי, אנרכיסטי ויוצא דופן, משנה את ההגדרות הקיומיות המוכרות לנו כיום. משבש סדרי העולם ובורא תל אביב חדשה: מוזרה, "חייזרית", איומה, אך בו-זמנית גם נפלאה ובעיקר אוונגרדית מאוד ושונה מכל עיר אחרת בעולם- כפי שתל אביב מאז ולתמיד נועדה להיות. ...

אוסף מחזות מקוריים הכולל שבעה מחזות העוסקים בשואה, הומוסקסואליות ומגדר...

מדריך היכרויות לגייז...

הזמן - על כוחו הקיומי המופלא, המפלצתי, זה שמרסק ומועך ומעלים את כל העומד בדרכו, ללא כל הבחנה או חמלה - ועל המקריות-שלכאורה שנוצרת על בסיס הציר שלו - הוא הגורם העיקרי, המחולל, של 'האובססיה המפלצתית המופלאה שלי לאושוויץ, ליידי גאגא, פלסטין ופורנוגרפיה'. בתוך שלל המפגשים - המקריים לכאורה - שנוצרים על צירו בין שלל בני האדם, בתוך אינספור הסיטואציות והמקומות השונים ברחבי העולם - מקצה אחד ועד קצה שני - המתקיימים בו בזמנים המשתנים, אותו גורם, הזמן הזה: בעבר, בהווה, ובעתיד, הוא-הוא הגיבור האמיתי של ספר זה, וכל יתר גיבורי הרומן - חשובים וראשיים ככל שיהיו - הם כולם, אם תרצו, נתיניו האולטימטיביים, שחקני המשנה של גיבור אחד, קובע-כל זה. אנשים שנפגשו ב"רגע בזמן" בעברם, שהיו קשורים באופן העמוק והייחודי ביותר אלה לאלה - ולחלופין, באופן כביכול כלל "לא משמעותי", "מקרי" מאוד ואף "סתמי"- חוזרים ומתהדדים בזמנים אחרים - מאוחרים או מוקדמים יותר במהלך חייהם - נפגשים שוב בעצמם, או על ידי צאצאיהם, וסיפוריהם נשזרים באופן מורכב, בלתי-אמצעי - עד כדי משנה-חיים - אלה באלה. ההשפעה האדירה שלהם האחד על השני ניכרת במהלך כל חייהם, גם אם "המשפיעים" אינם מודעים כלל וכלל להשפעתם על "המושפעים" ועל השינוי העמוק שהם יצרו בחייהם מעצם המפגש - הלכאורה מקרי, הלכאורה סתמי - בזמן-אמת של אותו "הרגע בזמן" של מפגשם. מוחמד, כוכב פורנו הומו מעזה; מתי, חברו הגיי הדחוי מפתח תקווה; ג'יבריל, אביו של מוחמד, המנהל רומן עם יאסר ערפאת; עבד, אחיו השאהיד של מוחמד, מחבל-מתאבד שמתפוצץ בפיגוע התאבדות בתל אביב; סוהאד, אמו הכנועה, היודעת-כל, של מוחמד; מלכה והלינה, זוג לסביות ניו יורקיות שברחו בזמן מפולין; מנדל, שייע ושמואל, אסירים יהודים באושוויץ של שנות מלחמת העולם השנייה; יוזף מנגלה - מלאך המוות של אושוויץ, שמתאהב בחדווה, ילדה יהודייה-הונגרייה במחנה ההשמדה, המזכירה לו את אהבת הילדות הנכזבת שלו, אווה; קרלה, אם חד-הורית שחורה מהברונקס בניו יורק; בתה אלישיה; "ג'פרי", פלסטינאי-אמריקאי הבורח ככל יכולתו מהמקום ממנו בא, מזהותו המינית וממעשי העבר שלו; חמודי, אחיינו הפלסטינאי של "ג'פרי" המגיע לאמריקה במטרה "לעשות את זה"; שירה, נכדתו של שייע, ניצול אושוויץ, שחקנית ישראלית בניו יורק העובדת כנערת ליווי; "לייזה", דראג קווין ניו-יורקי המחקה ככל יכולתו את אלילת חייו, לייזה מינלי; דוני, מאפר גיי בודד; וג'רי, מפיק פורנו הומוסקסואלי, הם רק חלק מהתצרף האנושי, מכמיר הלב, של גיבורי רומן זה - ראשיים וחשובים ומרגשים וטראגיים ככל שיהיו - ועדיין, הם כולם רק צלליות של "כוכב הרוק" האמיתי של "כל זה", של המפלצת הכל-יכולה, המופלאה, הנוראית ביותר הקיימת: הזמן. הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה מביא - אם בעקיפין אם במישרין - חלקים מתצרף חייו של דורון בראונשטיין, יליד 1976, ואת סיפורו האישי אודות חייו בפתח תקווה, בקריית אונו, בתל אביב ובניו יורק (על שלל שכונותיה ומכמניה של העיר הגדולה), שוזר דמויות מפתח מחייו - הן כאלו שזכה להכיר ועודן בחיים, הן כאלו שזכה להכיר ואינן עוד בחיים, והן כאלו שלא זכה להכיר אך חקר - באובססיביות, מפלצתית ומופלאה - אודותיהן - ויוצר-מחולל בדרכו הייחודית מהומה רגשית, מחשבתית, רוחנית ותודעתית גדולה, באופן סיפורי יוצא דופן, המתגבש לכדי אמת צלולה אחת העשויה מאינסוף שברים אנושיים - הבאים כולם לידי ביטוי - וקמים לחיים - ברומן ייחודי זה....

"לנועה יש קורונה": ספר ילדים ראשון בעברית העוסק במגיפה המשתוללת! האמן, הסופר והבלוגר דורון בראונשטיין, מזניק את יריית פתיחה להתעסקות בנושא האקטואלי הכי מדובר של המילניום הנוכחי בתחום ספרי הילדים בישראל. "לנועה יש קורונה", ספר הילדים הראשון בישראל שעוסק במחלה ובהתמודדות בה. הספר עוסק בילדה, החוזרת יום אחד הביתה מבית הספר עם חום גבוה, ומסתבר שנדבקה במחלה, היא ואמה נכנסות לבידוד ואשפוז בבית חולים ולבסוף מחלימות. הספר מלווה באיורים ובהסברים - לילדים - ולהורים. אחד המסרים המעודדים של הספר הוא שמדובר במחלה קשה, אך ניתן לנצח אותה. דורון בראונשטיין הוא אמן דאדא רב-תחומי, שבספריו הוא פורץ דרך וכותב על נושאים שנחשבו לטאבו. מחזותיו הוצגו בניו יורק ושם הציג גם תערוכות ומופעי פרפורמנס....

מִשְׁפָּחָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת מֻרְכֶּבֶת בְּכָל מִינֵי צוּרוֹת: יֵשׁ מִשְׁפָּחָה כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ." "שֶׁלָּנוּ!" שָׂמַחְתִּי. "שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְשֶׁל אַבָּא אָמִיר!" "בְּדִיּוּק כָּכָה, יוּבַלִּי. מִשְׁפָּחָה שֶׁל שְׁנֵי גְּבָרִים, הוֹמוֹאִים, שֶׁמְּגַדְּלִים בְּיַחַד יֶלֶד – אוֹ יַלְדָּה – אוֹ כַּמָּה יְלָדִים..." "זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי!" אָמַרְתִּי בְּגַּאֲוָה. "נָכוֹן מְאוֹד, יוּבַל. זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ. אֲבָל יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה מְאוֹד סוּגִים שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת – בְּכָל מִינֵי צוּרוֹת..." "אֵיזֶה עוֹד?" שָׁאַלְתִּי. אַבָּא אָמִיר הִצְטָרֵף לַשִּׂיחָה, הִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה וְחִבֵּק אֶת אַבָּא אַלּוֹן. "לְמָשָׁל..." הוּא אָמַר, "מִשְׁפָּחוֹת כְּמוֹ הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל יָעֵל וְתָמָר. הֵן שְׁתֵּי נָשִׁים, לֶסְבִּיּוֹת, שֶׁחַיּוֹת בְּיַחַד, בְּזוּגִיּוּת, וּמְגַדְּלוֹת אֶת נֹעָה."...

במהלך 75 שנות חייה, כתבה לי אמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, מכתבים רבים. רוב רובם של המכתבים הללו הם מה שניתן להגדיר - על פניו, לפחות - כמכתבים "קטנים" - הן בגודלם הפיזי, הן בתוכנם - כאלו שנכתבו על פתקיות, על פיסות נייר זעירות ממוחזרות ועל דפים שנקרעו ממחברות. מכתבים - יש מי שיאמרו - שעוסקים, ובכן, בעניינים של מה בכך - אם תרצו, ב"זוטות של החיים": "אני נוסעת (לכך וכך) ואחזור בשעה (כך וכך)", או: "הכנתי לך מרק, ואני מבטיחה שאכין לך גם ממולאים כשאחזור", וכו'. עם זאת, לאחר מותה של אמי, בערב חג הפסח של שנת 2023 (ב-5 באפריל לשנת 2023, אם לדייק), שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-76, בחדר מספר 20 שבהוספיס של תל השומר, אחרי שנלחמה בסרטן במשך למעלה מעשר שנים, קראתי שוב - ושוב, ושוב, ושוב... - בדמעות גדולות ובגעגוע בלתי ניתן לתיאור - כזה שמעולם לפני כן לא חוויתי - את מכתביה אליי, אותם שמרתי ואספתי באדיקות במשך השנים - וזאת ללא ידיעתה - וגיליתי בהם פן נוסף, כזה שאני מודה שלא עמדתי על טיבו במהלך חייה, בשעה שהם ניתנו לי על ידה - וברוב המקרים למעשה הושארו עבורי על ידה על שולחן החדר שלי, או על שולחן המטבח או הסלון. היה בהם עוד נדבך, במכתבים הללו, ה"זעירים", כאמור, בגודלם הפיזי, ה"קטנים" והכביכול לא חשובים בתוכנם - אם תרצו, מהסוג שרוב האנשים לא היו בכלל אפילו חושבים לשמור אותם, אלא היו רואים בהם כאלה העוסקים, כאמור, במעין "זוטות של הקיום היומיומי", ולכן, בשביל מה לשמור אותם? עבורי, לאחר קריאה נוספת, הם היוו למעשה הרבה - הרבה - מעבר למילים. ואסביר את דבריי: עבורי, היו באותם מכתבים, רמזים: רמזים לדברים אחרים לגמרי: ביניהם לניחומים, לחיבוקים עזים, לתמיכה חסרת פניות בי, בחיי ובבחירותיי. הם היו, לדידי, "מילים שביניהן מסתתרות מילים", "מילים שמאחוריהן ישנן עוד מילים" - לגמרי אחרות (הרבה יותר רק משעות חזרתה הביתה, וממה שתבשל לי לכשתשוב). בעיניי, המכתבים הללו הם בעצם מניפסטים של אהבה לכל דבר, העוסקים אומנם ביומיומיות של החיים, ועם זאת, יש בהם עוד משהו: הם היו - ועודם - עבורי, סימבוליות פונטית - של הקשר הייחודי שלנו, הקשר הבלתי אמצעי שלנו: אני, הבן ההומו, והיא, האמא המקבלת-אותי-תמיד-כמו-שאני, שליוותה אותי ואת עובדת היותי הומו שיצא מהארון בפניה בהיותו חייל בן 20 - בצורה מעוררת השראה ואפילו פליאה מצידה, וזאת, בין היתר, היות ואמי, שנולדה בשנת 1947 בבוקרשט שברומניה לבית משפחת שמילוביץ, הייתה בת לניצולי שואה והשתייכה לדור אחר לחלוטין מזה של הדור שלי, ולמרות זאת, היא קיבלה אותי באהבה ללא תנאים, אהבה נדירה וייחודית מאוד, ועזרה לי בכל הקשיים החברתיים העצומים שחוויתי בהיותי נער - ואף בבגרותי. בחלק מהמכתבים - בעיקר באלו שנכתבו בין השנים 2009 ועד 2011 - כשחזרתי לגור איתה בדירה השכורה שבה היא גרה בשנים הללו ברחוב הרברט סמואל 4 בפתח תקווה, וזאת אחרי שחייתי במשך שבע וחצי שנים בניו יורק ובהן הייתי במערכת יחסים עם גבר יהודי-אמריקאי בשם ג'וש (ששבר את לבי) - ואשר אותו היא אף פגשה בביקורה אצלי בניו יורק - היא כותבת לי, בין היתר, על הצורך להתגבר על מהמורות, להמשיך קדימה, להיות חזק ולהתעודד - וזאת אחרי שסיפרתי לה על הלב השבור לחתיכות - ליטרלי - שאיתו חזרתי לארץ. אמא שלי הייתה, ללא כל ספק, האמא הגאה האולטימטיבית - הכי תומכת, הכי מעודדת והכי מחזקת שאמא יכולה להיות עבור כל בן הומו - באשר הוא....

כמה מחבריי הטובים ביותר הם הומואים דתיים - וליתר דיוק, דתיים לשעבר. בבחירה שבין לחיות חיים פתוחים, חופשיים - ויש לומר אף, לדידי, אמיצים - כהומואים, לבין לחיות את חיי הדת היהודית - על פי ההלכה - וזאת אם בנאמנות מוחלטת לכלליה, אם ב"עיגולי פינות" כאלה ואחרים - הם בחרו לנטוש את הדת והלכותיה - על כל אהבתם אליה והצער שנגרם להם מנטישתה - ובמקום זה להיות "הם עצמם", קרי: הומואים, לא בארון, גאים בעצמם, ובתוך כך, לחגוג את קיומם ככאלה, על כל המשתמע מכך....

פרק רביעי: הדיווה הכמוסה, הכלואה, החיה בתוך כל הומו, והתגלמותה בדיוות הגדולות מהחיים של האירוויזיון   לתפישתי, בתוך כל הומו – “גברי” כ”נשי” – קיימת, במידה כזו או אחרת, באיזושהי צורה, באיזשהו אופן, דיווה –  גדולה מהחיים, עוצמתית, אפילו שתלטנית לעתים וביצ’ית.   ברוב המקרים – הדיווה כמוסה מאוד בתוך ההומו, שלא לומר כלואה. אם תרצו, הדיווה החיה בתוך כל הומו היא “בארון” – כי בחיי היומיום, על תזזיתיותם ומהירות קיומם, אין זמן לתת לאותה הדיווה, לאותה גדולה מהחיים, העוצמתית, השתלטנית – מקום.   ההומו הממוצע חי חיים “רגילים”, “נורמליים” למראה בדרך כלל, במקרים רבים ניתן להגדירם אף כ”בורגניים” משהו, ועל אף האאוטסיידריות הגלומה בו מעצם קיומו, בעת המודרנית הוא – אם הוא רוצה בכך ואם לאו – ברוב המקרים משתלב היטב בחברה ההטרוסקסואלית.   עם זאת, משהו מאותה הדיווה הקיומית שבו מתפרץ בתחרות האירוויזיון.   ההומו רואה בדיוות הגדולות מהחיים המייצגות את המדינות השונות המופיעות באירוויזיון כהשתקפות – גם אם רק השתקפות-פנטזיה, השתקפות-של-חלום – שלו עצמו.   בעולם אחר, פנטסטי, הוא היה אולי רוצה להיות הן עצמן: “גדול מהחיים” כמותן, בולט כמותן, ומעל הכל – בעל תעוזה כמותן.   אך רוב ההומואים בעת המודרנית אינם בעלי תעוזה בחייהם היומיומיים – לפחות לא כפי שהיו רוצים להיות ולחיות את חייהם באופן יומיומי בפנטזיה שלהם. מעטים הם ההומואים ש”חיים את החלום” – הגדול, הפנטסטי, הראשוני, אותו חלום בו הם הגו בילדותם ובנעוריהם.   רוב חולמי החלומות מתעשתים בשלב זה או אחר של חייהם, מתפכחים ומבינים שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ושהם כבר לא יגשימו את אותו חלום גדול שהיה להם פעם. ומי, שלמשל, חלם פעם להיות זמר גדול, מגלה שהחלום הזה כבר לא יוגשם. כל מה שנותר לו הוא להעריץ, לתמוך – שלא לומר לסגוד – לאותן הדיוות הגדולות מהחיים המופיעות באירוויזיון.   זוהי, בעצם, דרכו שלו, באופן מסוים, להיות דיווה בעצמו – בעצם התמיכה, הפרגון וההערצה – עד כדי אובססיביות – באותה הדיווה – האמיתית בעצמה רק לכאורה – המופיעה על שלל פומפוזיותה, הגלאם שלה ואף במקרים רבים הטראשיות הקומית-טראגית שבה – על בימת האירוויזיון.   ההומו רואה משהו מעצמו בה. הוא מזדהה איתה. עם השונות שלה. עם הייחוד שלה. עם האאוטסיידריות (אם בגוון וצליל קולה, אם בלבושה, אם בסגנון הריקוד שלה, וכו’) שלה. עם הקושי שלה. וכמה שיותר קושי – וקשיים – שעברה אותה הזמרת-הדיווה בחייה האישיים – מה טוב. כמה שסיפור חייה מורכב, מסואב וטראגי יותר (ראה למשל מקרה מרילין מונרו – הן בחייה והן במותה), כך מזדהה איתה יותר ההומו בגלל קשייו שלו ובוחר בה להיות ה-דיווה שלו, מושא ההערצה האולטימטיבי שלו.   כאשר חושבים על כך, יש בזה היגיון רב. מה שההומו הממוצע לא הצליח לעשות, להגשים, בחייו שלו, הוא מוצא כעת באישה זרה ומעביר את כל היהב שלו מעצמו – אליה. הוא משליך את כל תקוותיו, כיסופיו וחלומותיו שלו – על הדיווה בה בחר לייצגו.   הצלחתן של “דיוות” רבות – גם ללא כל קשר לתחרות האירוויזיון – הייתה מאז ומעולם תלויה בהערצתם של “ההומואים שלהן”. לשם הדוגמה אזכיר את ברברה סטרייסנד, שר, מדונה וליידי גאגא כנשים שנסגדו לאורך השנים על ידי גייז שהזדהו איתן – על ייחודיותן ועל סיפור חייהן יוצא הדופן: סיפור של מאבק, של שונות ושל אאוטסיידריות – ובכך רוממו אותן והכתירו אותן לכוכבות-העל שהן – כל אחת בדרכה....

"אתם מבינים,אני הייתי חייב להיות מי שהייתי,לעשות - את מה שעשיתי,לשחק את... המשחק. הכל זה פוליטיקה,מה לעשות, ככה זה,בכל מקום ובכל דבר בחיים - הכל זה בסופו של דבר פוליטיקה! ואני הייתי חייב, פשוט הייתי חייב לשחק לפי הכללים,אחרת...אחרת היו בועטים לי בתחת ומעיפים אותי מכל המדרגות,זורקים אותי לעזאזל,קיבינימט,מכל החלונות,של ההנהגה,מהגג הכי גבוה של עזה,היו צוחקים עליי כולם כשאני הייתי מתרסק ישר על הרצפה... הייתי מאבד את כל המאמינים!הייתי מאבד את כל הבוחרים! (הערת בימוי: הוא אומר בלחש: "את כל אלה ששונאים בכל ליבם הומואים!") אז להיות בארון,נו, כמובן,זה הרי היה בלתי נמנע. פוליטיקה, רבותיי!ה-כ-ל פוליטיקה!"...

הקדמה "היציאה מהארון", אותו רגע מכונן בחייו של כל להט"ב באשר הוא, הינו רגע יוצא דופן ומשמעותי, נבדל וייחודי מאין כמוהו, המהול כמעט תמיד - במידה כזו או אחרת - בפחד - לעתים מצמית, לעתים לכל הפחות סטואי: כמו מרחף באוויר מעצם קיומו - מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו (ובדרך כלל אלו הורים). אותו הרגע מבשר הלכה למעשה על נקודת מפנה - של 180 מעלות - בחייו של אותו להט"ב. מהיותו בתוך אותו ארון מיתולוגי, סימבולי - על כל מה שזה מכיל - הוא יוצא ממנו סוף סוף החוצה, אל האור. אם תרצו, מבחינות רבות הוא למעשה נולד מחדש, יוצא לחופשי מהכלא שבו הוא היה מצוי לפני נקודה מכרעת זו של חייו. סוף סוף, ברגע יציאתו מהארון, הוא מתגלה אל העולם כפי שהוא באמת - אם תרצו, במערומיו - ללא כל הסתרות וללא כל שקרים, על כל פניו ועל כל תכונותיו, ובכלל זה, מיניותו, אשר היא חלק כל כך חשוב ומהותי מהווייתו, מאופן ביטוי קיומו בעולם. * מלבד אותו הפחד מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו, הרגע הזה מהול אף בתקווה לחופש ולשחרור אמיתיים ולהרגשת הקלה בלתי ניתנת לתיאור למי שלא חווה בעצמו, על בשרו, את היציאה מהארון הזו. העמדה - הכוללת בתוכה מלבד אותו הפחד הכמו-קמאי מן התגובה לה, ובה בעת, דורשת אומץ בל-יתואר - גם אם זו נעשית בפני בן משפחה יחיד (אב או אם), שניים (הורים), או בני משפחה רבים (הורים, אחים ואחיות), והביטוי המילולי, הברור והנחרץ ביותר של היותו של אותו להט"ב כזה, הינה, כאמור, רגע מכונן ומפחיד, בעיקר היות וזהו רגע - אם תרצו, סיטואציה - שאין לדעת מה יקרה לאחריו. וזוהי נקודה אקוטית להבנת מקור הפחד של כל להט"ב ולהט"ב, יהא זה הומוסקסואל, תהא זו לסבית, יהא זה דו-מיני, תהא זו דו-מינית, יהא זה טרנסג'נדר, וכו', הנכרכת עם עצם ההחלטה אם לצאת מהארון אם לאו, ומול מי לעשות זאת לראשונה בחייו או בחייה. במילים אחרות: התגובה לאותה "יציאה מהארון" של אותו להט"ב יכולה להיות מכילה, רגישה ומכבדת, אך באותה המידה, יכולה התגובה להיות קשה, לעתים קשה מאוד, ואף קטלנית (ובאומרי "קטלנית", אני מתכוון לכך שהיא יכולה להוביל במקרים מסוימים - אין ספק קיצוניים ביותר, כמובן - לאלימות מצד מי ש"נחשפים" בפניו, ולאחר מכן, אף להוביל לגירוש מהבית, לסילוק מהמשפחה לצמיתות, לנידוי, וכו'). בסרט התיעודי האמריקאי הקשה לעתים לצפייה, "לצאת מהארון" - ובלעז: "coming out" - של הבמאי דניס פארוט (Denis Parrot) משנת 2018, ניתן לראות בני נוער הומואים ובנות נוער לסביות המתעדים את עצמם ב"זמן אמיתי" בטלפון הנייד שלהם או במצלמה ביתית, כשהם יוצאים מהארון בפני הוריהם (אם שניהם, אם אב או אם) ובתגובה הוריהם מכים אותם באלימות בלתי נתפשת ולאחר מכן מסלקים אותם מביתם וצועקים עליהם שהם אינם הילדים שלהם עוד - גם אם הם רק נערים רכים בשנים, בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ללא כל אפשרות להתגונן פיזית מאותה אלימות, ללא כל מקור הכנסה או מקום לברוח אליו, אשר מיד עם יציאתם מהארון - אותו הם כאמור תיעדו בסרט תיעודי חשוב ויוצא דופן זה - הם מושלכים החוצה ללא כל אפשרות לחזור הביתה, נזרקים הלכה למעשה מביתם אל הרחוב, כאשר הם מושפלים, נבגדים ומוקעים על ידי מי שאמורים להיות התומכים הגדולים ביותר שלהם, אלו שאמורים לקבל אותם בכל מצב, בטוב וברע - אמהותיהם ואבותיהם. * תגובה אלימה, קטלנית מעין זו, בהחלט קורית בעולמנו לנערים ולנערות רבים, עם אותה "היציאה מהארון", גם בעת הזו, בשנת 2024, בה מחקר זה יוצא לאור. * במשך שנים רבות חקרתי את נושא המוצא של גברים הומוסקסואלים שיוצאים מהארון ואת אופן קבלת משפחותיהם אותם לאחר היציאה מהארון. רבים ממרואייניי במשך השנים טענו שלדידם, קיים הבדל מהותי בתגובה ליציאה מהארון שלהם לעומת התגובה שלהם זכו חבריהם לכשאלה יצאו מהארון - ולדעתם זה קשור ישירות ובקשר הדוק למוצא הוריהם. קרי, אם ההורים הם ממוצא אשכנזי או מזרחי. חשוב לי מאוד לציין, כי ברמה האישית, במשך שנים רבות התנגדתי עקרונית לערוך מחקר בנושא הזה היות ומטבעי אינני "רואה" מוצא של אדם, אינני מתעניין ב"שיוך אתני", בצבע עור ובפרמטרים אחרים מסוג זה, כי אם אני עצמי אדם המביט אל האדם שמולי בעיניים אובייקטיביות לחלוטין ורואה אותו כפי שהוא: אדם באשר הוא אדם. עם זאת, היות ורבים שוחחו איתי על אודות נושא - איך שלא מסתכלים על כך, מרתק לאין שיעור - זה, החלטתי לערוך מחקר בגינו ולבדוק את הנושא לעומקו, וכך, דרך המחקר, לשאול שאלה שלדידי, טרם נשאלה - לא מן ההיבט המחקרי ואף לא מן ההיבט הפילוסופי: האם ישנו באמת הבדל מהותי בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-אשכנזי, לעומת בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-מזרחי? ויתרה מכך: האם ישנו קשר בין היות האם והאב של אותו הומוסקסואל היוצא מהארון בפניהם ממוצא יהודי-אשכנזי או ממוצא יהודי-מזרחי לתגובה שלהם ליציאתו מהארון של בנם? תשובותיהם של מרואייניי ריתקו אותי ואני גאה לשתף בתוצאותיהן. חשוב לציין שהמחקר שלפניכם הוא מחקר איכותני ולא כמותי ושכל הראיונות המובאים כאן הם מתוך הקלטות שערכתי עם מרואייניי. כמו כן, חשוב לציין שכאשר אני מציין את מוצא האב ואת מוצא האם של מרואייני, אין זה אומר שהם עצמם נולדו בארצות המוצא הללו - היות ורבים מהם ילידי ישראל - כי אם הכוונה היא שהוריהם והורי הוריהם - וכן הלאה - נולדו בארצות המוצא המצוינות בכל פרק ופרק, בהקשר הישיר למוצא הוריו של כל מרואיין....

פעם אחר פעם אני נדהם: פעם היה עולם אחד, והיו בו חיים - לגמרי, אבל לגמרי בתכלית - אחרים. ועכשיו - עולם שני. פעם אני כתבתי ספרים. פעם הרציתי אודותיהם. פעם, לפני שנות אור מן המקום הזה, מן העכשיו, הייתי אזרח של מדינה. פעם אחר פעם אני אומר לעצמי שזה לא יכול להיות שאף אחד לא מציל אותנו מכאן. שכל כך הרבה זמן עבר ואיש לא פורץ את הגדרות ומשחרר אותנו מהגיהנום הזה. שכל מדינות העולם יודעות - יודעות בוודאות! - אבל אף אחת מהן לא באה להציל אותנו. שאנחנו... כביכול... בני אדם סוג ב' - או ז' - בשביל שאר העולם. הכל, רק בגלל שאנחנו יהודים. רק בגלל שאנחנו מיעוט. "האם זה הגיוני?" שאלתי את ויקטור פרנקל. "שדבר כזה יקרה בעולמנו, בעת הזו?" זה היה בלילה, על הדרגש, כשאדם שלישי נחר בקולי קולות על ידינו. "האם זה קורה לי באמת או אולי... כל הדבר הזה רק בתוך הראש שלי קורה? אולי אני בעצם... חולם את הכל?" שאלתי אותו. "זה הרי... פאוסט בכבודו ובעצמו. לוציפר והשטן ולילית התכנסו ויצרו את המקום הזה עם השלט הנורא, הציני להזוויע, שבכניסה, 'העבודה משחררת'. האם יש מקום יותר נורא מאושוויץ בכל העולם, ויקטור?" שאלתי אותו אבל הוא לא ענה. לאחר שניות ארוכות שמעתי אותו אומר, בלחש: "אני רעב מדי, פרימו, בשביל לחשוב על שאלות קיומיות עכשיו. כל שנותר הוא לחיות מיום ליום, זהו זה. ולקוות שנשרוד. אבל גם אם נשרוד, לא נצא בחיים מהמקום הזה.""אתה צודק, ויקטור," אמרתי, ולפתע ההבנה הקטלנית הזאת היכתה בי במלוא עוזה: גם אם אצא, איכשהו, חי בגופי מן המקום הארור הזה, מן הגיהנום בכבודו ובעצמו של העת המודרנית - העת הזו שלי - לא אישאר בחיים. ואז, ברגע ההוא, ברגע שהבנתי: כלום לא בראש שלי. אני אינני בתוך חלום. זהו הדבר האמיתי בתכליתו, הנורא בתמצית ההגדרה, בי החלטתי, באופן המוחלט והוודאי ביותר: אני אתאבד אם אצא מן המקום הזה חי ואי-פעם אחזור למולדתי האבודה, לאיטליה. ידעתי, ההחלטה נעולה בי, כמו בוצעה כבר במלואה, אך לא אמרתי דבר. לא רציתי להעציב את ידידי המלומד. לא כעת, כשלילה וקור אימים ורעב... "אין מילים לתאר לאן הגענו, פרימו," שמעתי אותו לוחש. "זה כל מה שאני יכול לומר לך עכשיו." ואז, בנשימות ארוכות, כבדות, לאט לאט גם הוא נרדם.לשרוד את אושוויץ, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, ואז, דווקא אז, להתאבד... חייכתי לעצמי. ואיכשהו, משום מקום, באופן המורבידי הצלול ביותר, נאחזתי בדבר החשוב ביותר במקום כזה, בזמן מבהיל ובלתי-אנושי שכזה: סוף סוף, הנה הוא נזרע בי: פתית אבק מזוהם, מיקרוסקופי וחמקמק, של תקווה....

לנועה יש שתי אמהות:אמא שירה ואמא מירב. שתיהן האמהות שלה, בדיוק אותו דבר. "יש לי שתי אמהות," אומרת נועה לכל מי ששואל אותה על המשפחה שלה."יש לי מזל!" "אבל לי יש גם אמא - וגם אבא," אמרה לה נטע יום אחד."אז... איך זה שלך יש שתי אמהות אבל... אין לך אבא?" * כשנועה שאלה את אמא שירה ואת אמא מירב למה אין לה אבא, ענתה לה אמא מירב:"אני ושירה שתי נשים שאוהבות אחת את השנייה. אנחנו לסביות, הכרנו לפני הרבה שנים ועם הזמן, התחתנו."...

אושוויץ... כל הזיכרונות מצטמצמים לזיכרון ההוא, המנוול מכולם: אז,ב-17 בנובמבר לשנת 1943 הארורה, המקוללת, ביום ההוא, שבו מרוב רעב (גוויעה איטית ומוחלטת של הגוף, כזו שלא ניתן להסבירה בשום אופן, בשום דרך שהיא, שלא הומצאו לה מילים...), ובכן, אכלתי את החרא של עצמי. פיסה קטנה, אומנם, חתיכה חומה־אדמדמה, גועל נפש בלתי ניתן לתיאור... ועדיין... הייתי רעב כל כך, אתם מבינים, רעב – שאי אפשר לתאר במילים. הטעם היה נורא, כמובן, (חרא הוא איננו מעדן)ועדיין – סיימתי את כל החתיכה – עד הסוף. * ביום הארור ההוא, המקולל, בקור־המוות הנצחי של אושוויץ, כשהעשן המסרטן מהקרמטוריומים, בהם גופות היהודים (נשים, גברים, וטף – ללא כל הבחנה: כולם שווים בעיני הגרמנים בעליבותם, כולם מקבלים את אותה מתנת פרידה מהעולם: קמצוץ דל שבדלים, קטלני להדהים, של ציקלון בי) הנשרפות בקצב רצחני, ממלא את הריאות כמו ניקוטין מהשטן, עם הידיעה הזו – המחולחלת כמו מי תהום עכורים שבעכורים, מורעלים ושכוחים מן העולם כולו, בלתי נחשבים בעליל, אבודים בתוך תופתו של לוציפר, בן זוגו של פאוסט הנורא, עד עמקי הנשמה – שבכל רגע זה יכול להיות אתה....

אין מילים. זוהי המחשבה-התחושה שעלתה בי - כה מצמררת, כה "שחורה", כה מדכדכת - בעת שצעדתי בשביליו המדכאים להחריד של מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה בחודש מאי לשנת 2023. פשוט - אין מילים. המצלמה שלי בידי ואני מצלם את המקום הנוראי הזה, הבלתי-נתפש מעצם קיומו, מעצם הווייתו, בו נעשו פשעים מזוויעים כנגד האנושות, כנגד בני אדם בשר ודם, חפים מפשע. וכן. אני רואה הכל. אני מצלם הכל. אני מתעד הכל. אני יודע שאני שם. במקום עצמו. ברגע ההוא בזמן. ועדיין, גופי כמו מסרב להכיר בעובדה הזו: הוא מצטמרר, ונפשי מתקדרת, ואני, אינני מאמין. בתיעוד זה אני מביא את הדרך האישית שלי שבה אני רואה את מחנה הריכוז מאוטהאוזן - יש שיאמרו, בדרכי הייחודית: האמנותית מאוד, ה"אחרת". כולי תקווה שבדרכי הצנועה בניתי-יצרתי עוד נדבך של הנצחה, הנכחה ותיעוד לזוועות השואה ככלל, ובפרט לתיעודו של מחנה הריכוז הזה, וזאת למען הדורות הבאים, וכדי שאיש - לעולם - לא ישכח....

הקדמה בקפידה רבה ולאחר סינון קפדני של משפטי פתיחה אפשריים וראויים לספר שלפניכם, בחרתי בסופו של תהליך מיון ארוך ומתיש, את הציטוט המובא בפתח הספר, של הסופר ההומוסקסואל המצליח (זוכה פרס פוליצר עבור ספרו "לס", בשנת 2018) אנדרו שון גריר (המופיע בעמוד 125 בספרו זה) - ולא בכדי. כהומוסקסואל בעצמי, אשר ההומוסקסואליות שלו הינה חלק מהותי כל כך מעצם קיומו ומדרך חייו (הן כסופר, הן כאקטיביסט), מצאתי לנכון להדגיש את דבריו של גריר, כפתיח הולם - ומדויק - לספר הזה, העוסק במהות יצירתה של אתי הילסום. אני משוכנע שאם הילסום הייתה חיה בימינו אנו - וליתר דיוק, בעת כתיבת ספר זה, בין השנים 2023-2022 - היא ללא ספק הייתה תומכת נלהבת בקהילה הלהט"בית ובמלחמותיה-מלחמותיי שלי, להשגת מטרותיה של קהילה זו. בנוסף, המשפט הזה מייצג נאמנה את הלך הרוח הבסיסי - אם תרצו, הראשוני-גולמי, הגרעיני, היסודי ביותר - של הילסום: הנכחת חשיבותם של טוב הלב ושל רוח האדם - כפי שאלה משתקפים היטב ביומניה אשר אוגדו לספר המכונן (וברשותכם, 'מכונן' במקרה זה הינו אנדרסטייטמנט. לדידי, מדובר ב"תנ"ך מודרני" לכל דבר ועניין) אשר הפך ברבות השנים אף לשיטת טיפול, "שיטת אתי הילסום" (אם תרצו, במידה כזו או אחרת, על משקל "שיטותיהם" של "פילאטיס", "פלדנקרייז", וכו' - ולהבדיל, על משקל כתביהם-תורותיהם של פרויד, קאנט, שפינוזה ודומיהם, וראוי מאוד לציין: כתביה של הילסום אינם פחותים במאום בחשיבותם, בגאונותם ובהשפעתם הכבירה על האנושות מכתביהם של פילוסופים דגולים אלה). בנוסף, הדגשתי את המשפט "ואת שני אלה אנחנו חייבים לחגוג" בהקשר של בדידות האדם שמחברת בסופו של דבר שני אנשים - זה לזה. גריר, כסופר הומוסקסואל, כותב: "לא אכפת לי את מי אתה אוהב, אבל אם אתה אוהב מישהו... אם אתה אוהב מישהו, אתה צריך לאהוב אותו כל יום." ומיד מדגיש: "אתה צריך לבחור בו כל יום." כך, ברשותכם, אני ושלל מעריציה של הילסום חיים את חיינו - מאז נכנס האור המזהיר שלה אל תוך חיינו באמצעות קריאת ספרה "חיים כרותים" (ולימים, שונה שמו ל"השמיים שבתוכי", שם שלדידי מייטיב לייצג את תכלית חייה ואת תפישתה הקיומית-אקזיסטנציאליסטית). אנו, הלכה למעשה, בוחרים בה - ובדרכה - מדי יום ויום. בה ובמשנתה. בה ובדעותיה המוצקות, הטבעיות, אודות האדם, רוחו וטוב ליבו. בה ובראייתה החיובית, האופטימית - למרות הכל. (ואם לדייק: למרות כל מה שעברה בתקופת מלחמת העולם השנייה והיחשפותה לעוולות נוראיות, בלתי-נתפשות, כלפי העם היהודי שלו הייתה שייכת, ובעיקר בתקופה שבה שהתה במחנה המעבר הקשה וסטרבורק שבהולנד, טרם שליחתה אל מותה באושוויץ.) בה ובאהבתה - לאדם, לידידות שבין אנשים, לעולם. בה ובסלחנותה. בה ובחוסר הציניות שלה. בה ובחוזקותיה, ובה בעת, בחולשותיה הכל כך אנושיות, הכל כך טבעיות. בה וביהדותה - החילונית, המכילה. בה ובנשיותה. בה ובמיניותה. בה - על כל מה שהיא הייתה ועודנה מייצגת - ברוחה, בנשמתה הנצחית....

זהו מחזה סמי-אוטוביוגרפי, דרמטי-על-גבול-המלודרמטי, ובה-בעת, קומי-על-גבול-הפארסה. חודש מרץ של שנת 2023, הוא כנראה החודש הקשה ביותר בחייה של ביאנקה בראונשטיין, חולת סרטן סופנית בת 75. מלבד הכאבים העזים שלביאנקה יש - לדבריה, "בכל הגוף" - היא גם סובלת מחוסר שינה בל-יתואר הנובע מקושי בלתי נסבל להירדם. בנוסף, הכדורים הרבים שהיא לוקחת (הן כדורי שינה, הן כדורים נגד כאבים על בסיס מורפיום, הן כדורים אנטי-דיכאוניים ואנטי-חרדתיים) - והשילוב שביניהם - גורמים לה לעתים להתקפי זעם, עד כדי כך שהיא עצמה כבר איננה מזהה עוד את עצמה ואת אישיותה - וכל מי שסביבה "סופג" את מצבי הרוח הקיצוניים - והחדשים - האלו שלה. * בנה, דורון בראונשטיין, אמן הומו בן 46, האוהב אותה אהבת נפש, מסור אליה ומחובר אליה בכל רמ"ח איבריו, והרואה בה את הדיווה הגדולה, האולטימטיבית, של חייו (לשם הפרופורציות: אף יותר מהדיווה האהובה עליו בכל הזמנים, המוזכרת במחזה מספר פעמים בהשוואה לאמו, השחקנית והאקטיביסטית האמריקאית - אשר הייתה מהראשונות שתמכה בהומואים בעת שהומוסקסואליות הייתה בלתי חוקית באמריקה - ג'ודי גארלנד), עובר לגור בחדר נעוריו שבדירתה בפתח תקווה, חדר על יד המטפלת הפיליפינית המסורה שלה, קארס (caress, שפירוש שמה הוא "ליטוף" באנגלית - שם המתאים לה ככפפה), כשהוא ישן לילות רבים לצד אמו, במיטתה, "בצד שלו", צופה יחד איתה בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליה (והשנואות עליו, היות והוא מתעב טלוויזיה ככלל) - רובן טלנובלות בהודית - ומדבר איתה על הכל, בידיעה שלא נותר לה זמן רב לחיות, ולו לא נותר עוד זמן רב לחלוק איתה את מחשבותיו, את דעותיו ואת קשייו - בין היתר מהמחשבה ומההתמודדות עם המחשבה על איך הוא ישרוד (תמיד אגוצנטרי שכמותו...) - אם בכלל - לאחר מותה. * ראוי לציין שלקארס יש נטייה לקרוא לביאנקה mommy ("אמא", באנגלית), אך כדי להקל על קריאת המחזה, בחר המחזאי במתכוון (ברוב המקרים) לכתוב "מאמי" במקום "mommy", אך חשוב לזכור שלא מדובר בפירוש העממי המקובל של "מאמי" - הנאמר בדרך כלל בהקשר של יחסים בין גבר לאישה, או בהקשר של יחסי חברות, כי אם הכוונה היא ל"מאמי" מלשון "אמא". כמו כן, הן העברית של קארס לא מדויקת, "שבורה", הן האנגלית שלה לא מדויקת, "שבורה", היות והיא דוברת פיליפינית (להלן, לא עברית ולא אנגלית כשפת אם), דבר היוצר - וזאת בכוונה תחילה של המחזאי - רגעים קומיים לא כל כך ברורים - אם תרצו, "שבורים" אף הם - היות ולא ברור לביאנקה, לדורון ולדמויות האחרות בסצנות השונות, למה בדיוק קארס מתכוונת - וחלק מדבריה ניתנים למעשה לכמה פירושים. השיח של ביאנקה וקארס - אולי המשמעותי ביותר במחזה, הליבה שלו בתכני השיחות שלהן - מוזר ביסודו, לפחות מן הבחינה הצורנית, השפתית-פונטית, היות ושיחותיהן הן בחלקן בעברית ובחלקן באנגלית, לעתים כך ולעתים כך....

בתום הרצאה שלי בשנת 2018 במכללה אקדמית בתל אביב אודות ספריי העוסקים במגדר ובמיניות האדם, ניגשו אליי חמש נשים צעירות – נלהבות, יש לציין – וכל אחת, בדרכה, אמרה לי שהיא נהנתה מהרצאתי. הודיתי להן על מחמאותיהן. אחת מהנשים שאלה אם אסכים לחתום לה על אחד מספריי והסכמתי לכך. להפתעתי, הוציאה אותה אישה מתיקה את ספרי "Opposites Do Not Exist: A Breakthrough Philosophical Theory", אשר יצא לאור באנגלית בלבד, בשנת 2009, בניו יורק. היות וזהו ספר שקשה להשיגו בגרסתו הפיזית, תהיתי מהיכן היא השיגה אותו. לדבריה, היא קנתה אותו באינטרנט, והוסיפה, "הוא גורם לי לחשוב על דברים אחרת". אותה אישה אמרה לי שכולן סטודנטיות באותה מכללה ושהן שייכות לתא הגאה של המכללה היות וכולן לסביות. היא שאלה אם אסכים להצטרף אליהן לארוחה, והסכמתי. לאחר כשעה שבה ישבנו בבית קפה ושוחחנו אודות נושאים מגוונים, הגיעו שני גברים מבוגרים לשולחן והצטרפו אלינו. הסטודנטית שחתמתי לה על ספרי הציגה את אחד הגברים כאביה, וסטודנטית אחרת הציגה את הגבר השני כאביה שלה. שמתי לב לחיבור המיוחד, הבלתי־אמצעי, ובעיקר – לחיבה ההדדית שבין הנשים לאבותיהן, ושאלתי אותן לטיב יחסיהן עם אבותיהן. הן סיפרו לי בפרוטרוט ובפתיחות על הקשר המיוחד שלהן עם אבותיהן – כל אחת בדרכה. הסטודנטית שאביה ישב לצדה אמרה לי, "אבא שלי הוא האדם הכי קרוב אליי. הכל אני מספרת לו." "ומה לגבי היחסים שלך עם אמך?" שאלתי. היא אמרה שאמה נפטרה לפני כארבע שנים, והוסיפה בכנות, "אבל אף פעם לא היינו קרובות כמו שאני קרובה אל אבא." והסטודנטית השנייה שאביה ישב לצדה, אמרה, "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי. בלעדיו היה לי הרבה יותר קשה בעולם. בעיקר כאישה לסבית. הוא תמיד קיבל אותי כמו שאני." לאחר מחשבה שאלתי: "אתן חושבות שאבא שלכן השפיע – ואולי עדיין משפיע – על העובדה שאתן לסביות?" שתיהן ענו בחיוב. "לא חשבתי על זה אף פעם," אמרה הסטודנטית שחתמתי לה על ספרי. "בטח לא לעומק. הייתי בטוחה שזה רק גנטי וזהו. שככה נולדתי. אבל אני בטוחה שיש לו השפעה – לפחות באיזשהו אופן – על העובדה שאני לסבית." שאלתי אותן אם הן יוכלו למצוא עוד 150 נשים לסביות בנות 18 עד 45 שיסכימו לדבר איתי על הנושא הייחודי הזה – שלעניות דעתי טרם נבדק ונחקר לעומקיו הראויים: הקשר שבין אישה לסבית לאביה – וזאת לעומת הקשר שבין אישה לסבית לאמה – וההשלכות של טיב הקשר שבין אישה לסבית לאביה על מיניותה – המולדת בעיניי – ובתוך כך, האם מעבר לגנטיקה המובנת באישה הלסבית ישנה גם השפעה סביבתית – מן הקירבה הראשונה של אב – על מיניותה של האישה הלסבית. כל חמש הסטודנטיות הלבביות הסכימו "להתגייס למשימה" ואחת מהן – עוד בעודנו יושבים בבית הקפה – פירסמה הודעה (פוסט) באחת מהרשתות החברתיות שבה היא חברה, עם הבקשה ל"גיוס 145 לסביות שמוכנות להתראיין למחקר של דורון בראונשטיין, סופר וחוקר מגדר." 145 ולא 150 כבקשתי, וזאת כי כל חמש הסטודנטיות שישבו לשולחן התנדבו להתראיין אף הן למחקרי אודות נושא זה. למעשה, זו הייתה ההתחלה של מחקר זה, ועל כן, לפני שאפתח בתוצאות מחקרי, אני רוצה להודות מקרב לב לחמש הסטודנטיות "מלבות הרעיון" ומעוררות ההשראה אשר הן־הן המקור הראשוני לעצם הרעיון – ופיתוחו – של מחקר זה, שארך למעלה משנתיים: נועם, שירה, מאיה, קארין ושי־לי, ולשני האבות הנדיבים בנכונותם ובשיתוף הפעולה שלהם בכל שאלותיי, שמואל ואפי. * בתחילתו של המחקר, שאלתי שתי שאלות – אקוטיות בעיניי להבנת הנרטיב של חיבור זה שבין בת לסבית לאביה ההטרוסקסואל. השאלה הראשונה הייתה: "איך את מגדירה את טיב יחסייך עם אביך?" התשובות האופציונליות שנתתי לשאלה זו היו: "מעולים" (וכך ענו 87 מרואיינות), "טובים מאוד" (וכך ענו 51 מרואיינות), "טובים" (וכך ענו 9 מרואיינות), "לא טובים" (וכך ענו 3 מרואיינות) ו"גרועים" (כך אף מרואיינת לא ענתה). השאלה השנייה הייתה: "האם זכית לתמיכה מאביך במשך חייך, ואם כן, באיזו תקופה בעיקר?". התשובות האופציונליות שנתתי לשאלה זו היו: "כל חיי" (וכך ענו 123 מרואיינות), "כמעט תמיד" (וכך ענו 16 מרואיינות, כשמתוכן 7 הוסיפו "בעיקר בילדות" ו-3 הוסיפו "בעיקר כשהייתי נערה"), "בדרך כלל לא" (וכך ענו 11 מרואיינות) ו"אף פעם לא" (כך אף מרואיינת לא ענתה). עם שתי שאלות פותחות אלו - ועם התשובות לשאלות הללו – יצאתי לדרך, ולהלן, בפרוטרוט, תוצאות המחקר שלפניכם....

ברלין. שלהי שנת 1932 .דקה לפני שהיטלר עולה לשלטון ומנפץ את המציאות כולה לאינסוף רסיסים של בלהות, “קברט וולפה” שבמרכז העיר, איכשהו – על אף כל הקשיים – ממשיך לשרוד. ערב-ערב עולים על הבמה של מרכז התרבות הדאדאיסטי, החתרני-מחתרתי הזה, מופעי אוונגרד, פרפורמנס ארט, בורלסק ודראג קווינס צבעוניים – כולם שיר הלל להומוסקסואליות, לקוויריות ולגאווה של הקהילה הלהט”בית דאז – ומדגישים את תת-התרבות הדקדנטית של העיר.   *   הרומן מתמקד בחייהם – הן כפרטים, הן כ”משפחה” אשר נוצרה מתוקף החברות האמיצה, יוצאת הדופן שביניהם – של ארבעה הומואים יהודים – אם תרצו, של ארבעה “גיבורים”, של “קדושים”: גרשון – דראג קווין המכנה את עצמו כשהוא על הבמה “גרטרוד שטיין-סטאלין”, בן למשפחה חרדית שחזר בשאלה, ישראל – משורר-דאדא החי בזוגיות עם פרידריך הלא-יהודי, מקס – שחקן, ואלפרד וולפה – המכונה בפי כל “וולפי” – בעל “קברט וולפה”.   *   הרומן נפתח דווקא ב”סוף”: ברגעים האחרונים של חייהם של הארבעה – כשרגעים אחרונים מצמררים אלו מסופרים כל אחד ב”גירסתו” של “קדוש” אחר –כשהם כבר עירומים ומנושלים מהכל, עומדים צפופים זה אל זה – מחוברים כמשפחה גם ברגעיהם האחרונים – בתא הגזים של מחנה ההשמדה אושוויץ,בחושך מוחלט, מחכים למוות לקחת אותם – אולי – לעולם הבא, והוא מסתייםבהכנות האחרונות למסיבת הסילבסטר העצובה כל כך של שנת 1933 (מעט אחרי שהם מנקים את צלבי הקרס הרבים שרוססו על חזית הקברט).   *   דורון בראונשטיין – שהוא חלקים נכבדים מכל אחד מגיבורי הרומן שלפניכם, מאותם “הקדושים” שהוא יצר – נרצח באושוויץ בגלגול הקודם וחזר לספר את אשר ראו עיניו “שמה”. בראונשטיין, יליד 1976 בגלגול הזה, הוא אמן-דאדא קלאסי, המספר את סיפורו/את סיפורם של “ההומואים היהודים הקדושים של ברלין” באופן וירטואוזי, סוחף ובעיקר – אוונגרדי מאוד, רגיש ושובר לב – כמו אף סופר אחר לפניו....

בשנים האחרונות, ובעיקר החל מתחילת המאה ה-21, ניכרת אנטישמיות חדשה - אם תרצו, "אנטישמיות מודרנית". אנטישמיות זו ניכרת בעיקרה ביבשת אירופה, אך לא רק. היא קיימת אף בארצות הברית, בקנדה, בניו זילנד ובמדינות רבות אחרות אשר קלטו - ועדיין קולטות - אל תוך גבולותיהן מהגרים מוסלמים - אדוקים יותר או פחות באמונת האיסלאם - המגיעים אליהם מכל רחבי העולם ובעיקר מארצות המזרח התיכון (סוריה, עיראק וכו') ומיבשת אפריקה, וזאת כדי למצוא "מקום בטוח", "מקום מפלט" - אם תרצו, מקלט מארצות המוצא שלהם - בארצות החדשות, המקבלות-כל והמקבלות - בדרך כלל - כל אדם באשר הוא, אל תוכן. "אנטישמיות מודרנית" זו - בת המאה ה-21 בעיקרה, כאמור - הינה האנטישמיות הפרו-פלסטינאית. לדידי - האנטישמיות המפחידה, המסוכנת, ומעל הכל - המעוותת ביותר מכל זני האנטישמיות - גרועים ומושרשים ברע ככל שאלו היו במרוצת ההיסטוריה רבת הפורענויות כנגד היהודים - מאז ועד היום....

אדולף היטלר - אגדה בלתי-תיאמן ועם זאת אמיתית לחלוטין, מיתית, איקונית - בהקשרה השלילי להחריד - של אדם אחד, שהצליח - בדרכו - וכנגד כל הסיכויים וכנגד כל הציפיות שהופנו אליו אי-פעם - להגשים את חלומותיו - יהיו אלה חלומות מזוויעים, איומים בקנה מידה שכמוהו לא נראה לפניו. אדולף היטלר - בעיניי: כישלון אנושי אשר כשל פעם אחר פעם בחייו האישיים, המקצועיים והאמנותיים טרם היותו מנהיג גרמניה, ועם זאת, בעל כריזמה וכושר דיבור ונאום יוצאי דופן, שהפך לשליט אירופה למשך שנים ספורות וניצל את מעמדו הרם, הדיקטטורי, למטרות הרס, חורבן, שררה, אפליה, גזענות והשמדה שיטתית - אשר לא נראו כמותם לפני בואו לזירה הפוליטית - ואם תרצו, מעולם. דמותו המרתקת, האניגמטית - אם תרצו, האילוסיבית - מפוענחת לעומקיה במחקר ארוך-שנים זה שלפניכם ומגלה פן חדש - וליתר דיוק, פנים רבים חדשים - אודות אישיותו החד-פעמית של הדיקטטור הגדול ביותר של העת המודרנית....

זה שנולדתי בן זה לא אומר שאני בן. כי מהרגע שהבנתי דברים, ידעתי שאני בת, הרגשתי שאני בת, רציתי להיות בת ובחרתי להיות בת. וזה מי שאני - בת. ואם למישהו יש בעיה עם זה ואם הוא לא מבין את זה או לא מקבל את זה אז אין לי מה לעשות. אני יודע מי אני וזה מה שהכי חשוב....

הקונפליקט - או אם תרצו, "הקונפליקט שבעיצוב זהות הגבר" - האמיתי, מתחיל כאשר אישה "חדשה" נכנסת לחייו של הגבר ומביאה יחד איתה את כל המאפיינים שהיא רוצה שיהיו בגבר שלה - מעתה, ובעיקר מהרגע שהשניים נישאים. היא-היא הופכת מעתה למחוללת הראשית, העיקרית, של זהותו, והופכת אותו - בדרכה - לשלה. אם תרצו, היא "מנכסת" אותו, ובדרך זו לעתים - אם במתכוון, אם שלא במתכוון - רומסת בדרכה את "האישה שקדמה לה בעיצוב זהותו". קרי, אמו.האישה, במקרים רבים - אם בכוונת תחילה, אם מכורח החיים המ־   שותפים של השניים, על כל מה שאלה מביאים איתם - משנה את בעלה בדרכים רבות הכוללות, בין היתר, עיצוב דעות - ואף לעתים שינוי דעות אודות נושאים רבים ומגוונים, בהם דעות אודות אנשים אחרים, דעות פוליטיות, וכו' - עיצוב מטרות חדשות עבורו הכוללות לפעמים שינויים במקום העבודה, שינויים פנימיים מהותיים ביותר באישיותו וגם שינויים חיצוניים מהותיים ביותר (שינוי ועיצוב מחדש של מראהו החיצוני: למשל, תספורתו, אופן לבושו וסגנונו, עיצוב הבית של השניים, וכו'). כל זאת נעשה במרבית המקרים למגינת ליבה של אמו של הגבר - אשר בדרך כלל נדהמת מן השינוי שעובר על בנה ו"מאשימה" בשינויים אלו את האישה שנכנסה לחייו....

הקדמה הפרטיזנים היהודים ליוו אותי - ברוחם - במהלך כל מסעי בלובליאנה, סלובניה, אשר ערכתי בחודש מאי לשנת 2023.הנחישות של אותם פרטיזנים עזי-רוח, ההיצמדות מעוררת ההשראה שלהם לחיים, לחימת-הגרילה שלהם בגרמנים ובמשתפי הפעולה הרצחניים והחמושים היטב שלהם.כל זה ועוד עבר במחשבותיי בעת צילום רחובותיה של לובליאנה אשר בסלובניה - על הגרפיטי הזועם שלה, על נקודות הציון המוכרות שבה, ועל אנשיה. * כיהודי, ישראלי והומוסקסואל, אני מוצא גאווה - אם תרצו, משולשת - להביא ספר תיעודי זה לעולם - למען הדורות הבאים, למען תיעוד השואה ככלל, למען יהדות סלובניה בפרט - ומעל הכל, למען הפרטיזנים היהודים שלה שנלחמו ככל יכולתם, בחירוף נפש בלתי נתפש, בל-יתואר, בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה - למען חופש, אמת וצדק, כל אותם ערכים מקודשים כל כך, אשר בעת ההיא, הלכה למעשה, לא היו קיימים עבורם....

היא לא השטן.בהחלט לא.למעשה, היא ההיפך הגמור מכך: היא מלאכית קטנה. התגלמות כל הטוב והתמים בעולם. בת שש, בסך הכל:עיני-ים גדולות סקרניות,שיער זהוב עשוי בקבוקים-בקבוקים(כמו נלקחה מתוך ציור פיגורטיבי מתוק להפליא - מוזמן ברוחב לב על ידי איזו אצילה אריסטוקרטית משועממת -מהמאה ה-17). * היא חולמת לילה-לילה(יש שיאמרו באדיקות של מכשפה...)שעזה מתה....

אפתח פרק זה בנימה אישית: אני גאה לחלוק עם בנימין זאב תיאודור הרצל את אותו תאריך הלידה (שנינו ילידי ה-2 במאי, אך כמובן בשנה אחרת): אדם כה עצום־מידות, כה אמיץ, מהפכני ואף ראשוני בתפישותיו ובראיית הנולד שלו, אדם חשוב ומכונן מעצם בריאתו. כאשר יצא לאור ספרו המכונן "מדינת היהודים" בשנת 1896 – וזאת לאחר שנדחה על ידי הוצאות ספרים שונות, ובסופו של דבר ראה אור בהוצאת "מ. ברייטנשטיין", שהייתה בבעלות ברייטנשטיין, מוכר ספרים קטן בווינה – מבחינות רבות, לדידי, נפל דבר. הרצל ללא ספק היתווה את הדרך – על כל מרכיביה – והיכה את השורש התפישתי והמעשי העיקרי, הנחרץ והחד־משמעי – זה שממנו אין כל דרך חזרה – להקמת מדינת היהודים בעת המודרנית והיה זה שהנחיל הן לדור היהודים שחיו בעת חייו, הן לדורות הבאים של היהודים באשר הם, את עובדת החשיבות העליונה, הקרדינלית והבלתי־מתפשרת, שבהקמת מדינה ייעודית ליהודים....

ב-7 באוקטובר לשנת 2023...   זה היה יום שבת (כן, אני זוכרת את הכל היטב, כאילו שזה קורה ממש עכשיו, מולי...), היום שבו הייתה לי הפלה טבעית.   זאת אומרת, אם אפשר לקרוא "טבעית" לקטסטרופה ההיא...   אני זוכרת את הדם יוצא ממני כמו שטן, בקילוחים אדירים מתוך חור-החיים.   קילוחים שכמותם לא ראיתי מעולם....