במהלך 75 שנות חייה, כתבה לי אמא שלי, ביאנקה בראונשטיין, מכתבים רבים.
רוב רובם של המכתבים הללו הם מה שניתן להגדיר - על פניו, לפחות - כמכתבים "קטנים" - הן בגודלם הפיזי, הן בתוכנם - כאלו שנכתבו על פתקיות, על פיסות נייר זעירות ממוחזרות ועל דפים שנקרעו ממחברות.
מכתבים - יש מי שיאמרו - שעוסקים, ובכן, בעניינים של מה בכך - אם תרצו, ב"זוטות של החיים": "אני נוסעת (לכך וכך) ואחזור בשעה (כך וכך)", או: "הכנתי לך מרק, ואני מבטיחה שאכין לך גם ממולאים כשאחזור", וכו'.
עם זאת, לאחר מותה של אמי, בערב חג הפסח של שנת 2023 (ב-5 באפריל לשנת 2023, אם לדייק), שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-76, בחדר מספר 20 שבהוספיס של תל השומר, אחרי שנלחמה בסרטן במשך למעלה מעשר שנים, קראתי שוב - ושוב, ושוב, ושוב... - בדמעות גדולות ובגעגוע בלתי ניתן לתיאור - כזה שמעולם לפני כן לא חוויתי - את מכתביה אליי, אותם שמרתי ואספתי באדיקות במשך השנים - וזאת ללא ידיעתה - וגיליתי בהם פן נוסף, כזה שאני מודה שלא עמדתי על טיבו במהלך חייה, בשעה שהם ניתנו לי על ידה - וברוב המקרים למעשה הושארו עבורי על ידה על שולחן החדר שלי, או על שולחן המטבח או הסלון.
היה בהם עוד נדבך, במכתבים הללו, ה"זעירים", כאמור, בגודלם הפיזי, ה"קטנים" והכביכול לא חשובים בתוכנם - אם תרצו, מהסוג שרוב האנשים לא היו בכלל אפילו חושבים לשמור אותם, אלא היו רואים בהם כאלה העוסקים, כאמור, במעין "זוטות של הקיום היומיומי", ולכן, בשביל מה לשמור אותם?
עבורי, לאחר קריאה נוספת, הם היוו למעשה הרבה - הרבה - מעבר למילים. ואסביר את דבריי: עבורי, היו באותם מכתבים, רמזים: רמזים לדברים אחרים לגמרי: ביניהם לניחומים, לחיבוקים עזים, לתמיכה חסרת פניות בי, בחיי ובבחירותיי.
הם היו, לדידי, "מילים שביניהן מסתתרות מילים", "מילים שמאחוריהן ישנן עוד מילים" - לגמרי אחרות (הרבה יותר רק משעות חזרתה הביתה, וממה שתבשל לי לכשתשוב).
בעיניי, המכתבים הללו הם בעצם מניפסטים של אהבה לכל דבר, העוסקים אומנם ביומיומיות של החיים, ועם זאת, יש בהם עוד משהו: הם היו - ועודם - עבורי, סימבוליות פונטית - של הקשר הייחודי שלנו, הקשר הבלתי אמצעי שלנו: אני, הבן ההומו, והיא, האמא המקבלת-אותי-תמיד-כמו-שאני, שליוותה אותי ואת עובדת היותי הומו שיצא מהארון בפניה בהיותו חייל בן 20 - בצורה מעוררת השראה ואפילו פליאה מצידה, וזאת, בין היתר, היות ואמי, שנולדה בשנת 1947 בבוקרשט שברומניה לבית משפחת שמילוביץ, הייתה בת לניצולי שואה והשתייכה לדור אחר לחלוטין מזה של הדור שלי, ולמרות זאת, היא קיבלה אותי באהבה ללא תנאים, אהבה נדירה וייחודית מאוד, ועזרה לי בכל הקשיים החברתיים העצומים שחוויתי בהיותי נער - ואף בבגרותי.
בחלק מהמכתבים - בעיקר באלו שנכתבו בין השנים 2009 ועד 2011 - כשחזרתי לגור איתה בדירה השכורה שבה היא גרה בשנים הללו ברחוב הרברט סמואל 4 בפתח תקווה, וזאת אחרי שחייתי במשך שבע וחצי שנים בניו יורק ובהן הייתי במערכת יחסים עם גבר יהודי-אמריקאי בשם ג'וש (ששבר את לבי) - ואשר אותו היא אף פגשה בביקורה אצלי בניו יורק - היא כותבת לי, בין היתר, על הצורך להתגבר על מהמורות, להמשיך קדימה, להיות חזק ולהתעודד - וזאת אחרי שסיפרתי לה על הלב השבור לחתיכות - ליטרלי - שאיתו חזרתי לארץ.
אמא שלי הייתה, ללא כל ספק, האמא הגאה האולטימטיבית - הכי תומכת, הכי מעודדת והכי מחזקת שאמא יכולה להיות עבור כל בן הומו - באשר הוא.