אושוויץ, 1944 / חדווה


הלחם שבסוף הוא ייתן לי. הפרוסת נקניק. התפוח אדמה. העגבניה.


אולי גם הבצל המטוגן...


רק על זה אני חושבת עכשיו.


אני לא מרגישה כלום כשהוא נוגע בי. זה כאילו שהגוף מתנתק מהמוח ורק על אוכל אני חושבת. רק אוכל אני מרגישה.


מאז שאני פה, מאז שלקחו את אמא ואת אבא, את אחותי, את סבתא וסבא, ישר כשירדנו מהקרון של הבהמות שדחפו אותנו אל תוכו בכוח הגרמנים והסיעו אותנו שלושה ימים ושלושה לילות בתוכו מהונגריה עד לכאן, בלי כמעט אוויר, בלי אוכל או מים, אני חושבת באוכל. גם בצבעים. ובצורות. זה כאילו... שהמילים והתיאורים התבלבלו אצלי כולם.


נעלמו.


אחד ועוד אחד שווה כחול.


שניים כפול ארבע שווה שמיים.


לאוויר יש ריח של מוות אבל אני קוראת לזה חום-של-ציפורים, ולקור הנורא, המשתק, אני פשוט קוראת שוקו.


אני משנה את התיאורים של הדברים. רק ככה אני שורדת.


הרופא אהב אותי מהרגע הראשון. ראיתי את זה בעיניים שלו. כשהוא סימן על כל המשפחה שלי לשמאל, ורק עליי - לימין.


ואז, כבר ביום הראשון שלי פה, הביא אותי אליו לקליניקה, הפשיט ונגע.


הוא מחבק אותי ומדבר אליי בשפה שלו. אני מבינה אותה קצת. היא כמו יידיש, רק אחרת.


והכי חשוב - בסוף, תמיד - אחרי שהוא נוגע בי ומלקק אותי, מכניס אל תוכי אצבעות, הוא נותן לי אוכל.


שיעשה לי מה שהוא רוצה, הדוקטור הרע, אם בסוף הוא נותן לי לאכול...


*


כולם נהיו רזות-שלד בלאגר שלי, הולכות ונעלמות. רק אני משמינה. מרביצים להם, צורחים עליהם, מצליפים בהם בכוח עם שוט עד שהם נופלות על הרצפה, מתפתלות מכאבים, ואז בועטים בהם ויורים להם בראש או שסוחבים אותם חיות וזורקים אותם ככה, כמו שהם, צווחות ומשתוללות, ישר אל תוך התנורים הלוהטים מחום, לקרמטוריום, עד שהם נמסות שמה בפנים, משתתקות פתאום, הופכות לא לבן אדם.


אבל עליי הדוקטור שומר. אותי, אני יודעת, הוא הכי-הכי אוהב מכולם. לי יש נעליים חדשות. מעור! וגרביים! וכל מה שקרה לי, אני לא יודעת איך זה, ולמה, אבל טוב לי ככה. אפילו לבד. רק אני והלחם. והנקניק. אני והתפוח אדמה ביד. העגבניה.


מה הצבע של העגבניות? אור - זה ברור, כל אחד יודע את זה!


מה הטעם של הנקניק? חיים, ותקווה.


מה הריח של הלחם? כסף, כסף, כסף, כמו בצל טעים מטוגן.


אני מנשקת אותו בחזרה. הוא לא אוהב את זה נראה לי. הוא רוצה לנשק אותי אבל שאני לא ייתן לו נשיקה בחזרה. לאט-לאט אני מבינה את הדוקטור, והוא מבין אותי.


אני רק לא מבינה למה הוא קורא לי אווה. אני לא אווה. אני חדווה.


אבל אני שותקת. כמו ששתקתי כששאלו אותי בת כמה אני ואז חשבתי מהר-מהר בראש, ובמקום 11 אמרתי 13, כי כשירדנו מהרמפה שחיברו לקרונות של הבהמות, צעקו לנו היהודים בפיג'מות-של-אסירים, עם הפסים שחור-לבן, כל העבדים של הגרמנים שפה, להגיד שאנחנו בנות 13. כי אם לא נגיד את זה, ככה הם אמרו לנו, אז הם ישר יהרגו אותנו.


אז אמרתי. בפעם הראשונה בחיים שלי שיקרתי. אני לא יודעת למה, אבל זה היה ירוק. זאת אומרת, ההרגשה הייתה ירוק.


"את יודעת מה זה סינסתזיה?" הוא שואל אותי. "כי אני שואל אותך שאלה ואת עונה לי בצבע או בצורה. זה מה שיש לך, אווה. זאת הדיאגנוזה שלך."


"אני יהודייה?" שאלתי אותו פעם.


"כן. את יהודייה."


"מה זה אומר, דוקטור, להיות יהודייה?" שאלתי.


"זה אומר שאין לך מזל עכשיו. שפעם היה, ובעתיד יהיה. יהודים הם דווקא אנשים טובים. ואני אומר לך את זה בסוד כמוס. הם חכמים מאוד. א-י-נ-ט-ל-ק-ט-ו-א-ל-י-ם. והם טובים מאוד בכסף. האנשים הכי עשירים בעולם הם יהודים, אווה. אבל הצבע שלהם עכשיו הוא שחור מאוד והטעם שלהם הוא אבק. את מבינה אותי? אני מדבר בשפה שלך?"


הוא מדבר אליי כל כך יפה. וכן, אני מבינה. הוא מסביר לי דברים. כמעט תמיד בעדינות. בשלווה. לפעמים הוא גם מרביץ. נכון. אבל רק סטירה חזקה, כמו ברק מהשמיים. וגם זה רק בגלל האהבה האדומה-דם שלו אליי.


אומרים עליו דברים איומים במחנה. שהוא השטן בכבודו ובעצמו. זה מה שאומרים. אומרים שלוקח נשים יהודיות בהיריון ומתעלל בהם או נותן להם ללדת ואז לא לתת חלב לתינוקות שלהם וככה לראות איך שהתינוקות מתים מרעב מול העיניים שלהם.


הרבה דברים אני רואה פה. בכל אני מאמינה.


ובכל זאת, איכשהו, גם בכלום.


זה הרי... כל זה... הרי זה לא יכול באמת להיות בעולם.


אני כאן. אני רואה הכל. אני מרגישה הכל. ועדיין. אני בעצמי לא מאמינה שאני כאן. שאני זה. ושזה אני עכשיו.


הוא לא שטן. כי הוא אוהב אותי. אני כבר בת 12 - אז לו אני אומרת 14, בשביל שהשקר גם יגדל, עם הזמן.


אני יודעת שהוא לא מאמין לי. "כל היהודים שקרנים," הוא אמר לי פעם כשנתן לי סטירה ואז נתן לי עוד סטירה, ואז נרגע ונתן לי סוכריה.


"סטירה וסוכריה זה אותו דבר לפעמים," הוא הסביר. "כאב זה דבר נהדר."


רציתי לשאול אותו: "אתה היית אוהב מישהו אם הוא היה מכאיב לך?" אבל שתקתי.


אני יודעת: הוא לא שטן. הוא סתם מסוכן.


הכל מסוכן פה באושוויץ, כי שום דבר לא ברור. והכל משתנה. כל הזמן.


היום הדוקטור אוהב אותי, אז הוא שומר עליי ונותן לי אוכל. ככה הוא מציל אותי.


אבל מחר הוא שולח אותי לתא גזים, כמו ששלח את כל המשפחה שלי ישר לשם.


היום אני כבר יודעת.


היום אני כבר ילדה זקנה-זקנה.


הוא מכניס את הבולבול שלו אל תוך הפיפי שלי. אני לא מרגישה שום דבר. הוא גומר בחוץ, על הבטן שלי.


"עכשיו תטעמי," הוא אומר, ואני, כרגיל, מכניסה את זה לפה ומחייכת.


"זה זרע. בזה יש את כל המיץ של הדי.אן.איי. כל מה שיש בבן אדם יש בזה. את מרגישה עכשיו את האפור שלי חזק מאוד, נכון, אווה? את מבינה עד כמה שיפה המרובע שלנו? עד כמה הוא מושלם?"


"זה יהודי?" שאלתי.


"לא," הוא ענה.


"זה טעים מאוד," שיקרתי בשביל הצבע הירוק שאחריו אני אקבל פרוסת לחם שלמה ונקניק ותפוח אדמה ועגבניה.


"לכל גבר יש את זה. וכל גבר יולד ככה ילדים. הרבה ילדים. את הילדה שלי, אווה. אני תמיד אהבתי אותך. מאז שהיינו ילדים, בגינצבורג, את זוכרת את זה?"


"כן, דוקטור. אני זוכרת הכל."


הוא מחייך אליי ואז נותן לי סטירה חזקה.


"את לא זוכרת כלום! שקרנית! את לא שמת לב אליי אז בכלל, אווה!" הוא צורח. המשקפיים שלו רועדות, הוא נהיה אדום בפנים. "עכשיו תלכי מפה, כלבה יהודייה! תלכי לפני שאני משתגע!"


אני מתלבשת מהר-מהר, מבינה שהיום לא יהיה אוכל.


"תצאי מפה! מהר!"


אני בורחת החוצה, עפה באוויר, הרוח מעיפה אותי חזק ואז אני מתעוררת על הדרגש, הנחירות של כולם חזקות כל כך. גם הסיוטים.


הוא לא העיף אותי, אני מרגיעה את הלב שדופק בתוכי שחור על לבן כפול אלפי נקודות של אבק. הוא לא יהרוג אותי בכל זאת בסוף. הוא אוהב אותי, דוקטור מנגלה, אני מחייכת לעצמי. הוא אוהב אותי, אני יודעת את זה! הוא ישמור אותי, כמו שהוא הבטיח, כולי רק בשבילו, חיה, עד לסוף המלחמה. ואז הוא יפתח את כ------ל התא גזים במיוחד רק בשבילי. אני אווה. והדוקטור הקדוש. ביחד. לנצח נצחים.


פרוסת לחם שלמה.


חתיכת נקניק.


תפוח אדמה.


עגבניה.


אושוויץ, 1993 / מתי זייתוני, אסי, רן


"באמאש'ך, מתי, שמע בדיחה: שני יהודים נרצחים באושוויץ, עולים לשמיים, מגיעים לגן עדן ויאללה, מתחילים לעלות חוויות. אחד אומר לשני: 'תה זוכר איך שהקאפו רצח אותך במכות? השני אומר לו: 'תה זוכר איך שהתחשמלת על הגדר החשמלית? והם נקרעים מצחוק. אלוהים שומע אותם ומגיע. הוא אומר להם: לא יפה, חבר'ה. זה לא מצחיק בכלל. זה מזעזע. אז הם אומרים לו: עזוב, אתה לא היית שם.


גדול, אה? מה איתך, אחי? יש'ך בדיחות-שואה?"


"בדיחות שואה? כאילו... לא."


"עזוב אותו, אסי. יאללה, רד ממנו."


"למה מה כבר אמרתי? סתם. צוחקים. נשבעלכם, שמעתי את קארין אומרת לאפרת היום, "את, חבל לך על הזמן, את בטוח היית ניצלת בשואה. יעני, בגלל הבלונד שלך." איזה פרחה זאתי, באמאשלי."


"יאללה, אסי. חפרת. תן לישון."


"רק שתדעו שאני נוחר ומפליץ כל הלילה. סבבה איתכם?"


"אסי, די, באמאש'ך. לך כבר לישון!"


"יאללה, אז לילה טוב, אחי."


"לילה טוב, אסי."


"אבאשלי אומר "לסתום ת'פה ולבלוע ת'צפרדע". זה מה שעושים כשמישהו מפליץ על ידך."


"זה לא ייגמר, אחי?"


"יאללה, עוד שנייה אני נרדם. ככה אני. שם ת'ראש, ישר נופל לשינה."


"סבבה, אסי. אז תירדם כבר, יא קרצייה."


*


בחושך המצמית אני מנסה לקלוט את הרגע: אני. אסי המקובל, הליצן של התיכון. ורן, המקובל החתיך של התיכון. שלושתנו תקועים בחדר אחד. ועוד באושוויץ.


אני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שזאת ממש המציאות ושהיא קורית ממש עכשיו. שאני לא חולם אותה. אבל בגלל שאין לי ממש חברים ובכל זאת לא ויתרתי ויצאתי לטיול, אז המורה החליטה שאני אהיה איתם בחדר, ויתר החבר'ה שלהם - המקובלים - פוזרו בחדרים אחרים: בכל חדר שלושה מקובלים.


ועכשיו רן, ה-מושא של הגמירות הליליות היומיומיות שלי, שוכב במיטה שלו, קרוב אליי יותר מאי-פעם.


אסי עוד לא נרדם. ריח נורא מתפזר בחדר. "יא מניאק!" רן זורק עליו כרית, "איזה חרא אתה, אסי! הסרחת ת'חדר, יא זבל!"


"אושוויץ או לא אושוויץ, אחי? רצית גזים - קיבלת אחושלוקי גזים!"


"איזה בנזונה אתה, באמאשלי!" אני עוד שומע את רן ולא קולט שזה הוא. שזה אני. באותו החדר.


ועוד מכל המקומות שבעולם - במקום הכי חשוך שיש, ב... סופעולם המזוויע הזה, ב... אין הגדרה אחרת למקום הזה: גיהנום עלי-אדמות. מפעל של מוות ורשע, 'פלנטה אחרת' - כמו שהמורה יהודית אמרה.


אני יודע שאני לא אשכח את הרגע הזה כמו שאני יודע שאני לא אתפקד מחר. אני לא הולך להירדם לשנייה הלילה - ובעצם, גם לא כל הטיול.


אני הולך להסניף את הריח של רן ולנצור אותו כמו הקורבנות של פטריק זיסקינד ב'הבושם'.


לאט-לאט הנחירות שאסי הבטיח אכן מתקיימות. לא נחירות, בעצם - מעין נסירות עמוקות, מעוותות, כמו מאיזה סרט אימה מפלצתי, אל תוך הלילה.


"אני מצטער על זה," אני שומע את הקול שלו. "הוא החבר הכי טוב שלי, כמו אח. אבל אשכרה, הוא כמו ילד קטן. דפוק ברמות אחרות."


"הכל בסדר," אני שומע את הקול שלי.


"אז... איך אתה, מתי?" אני שומע אותו ומרגיש שהוא מסתובב במיטה שלו לכיווני. אסי נרדם כמו בול עץ, מקיים את שתי הבטחותיו - נוחר ומפליץ בלי הפסקה - ושנינו מנסים איכשהו לנשום: לא למות מהריח הנורא, ובו-זמנית, לשמוע אחד את השני.


"אני לא יודע, רן," אני אומר את מה שיוצא לי מהפה. "כאילו... אני באושוויץ. זה מה-זה לא הגיוני."


"זה לגמרי הגיוני. זה מה שעושים תיכוניסטים ב-י'א כבר שנים. טיול לאושוויץ."


"אבל... לא יודע. זה מוזר. זה לא מוזר לך? כאילו... להיות באושוויץ?"


"אתה בן אדם מיוחד, מתי. אתה יודע את זה?"


"לא."


"אז אתה כן."


"טוב..."


"בא לך לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר מהתא גזים שאסי עשה לנו פה?"


"בסדר."


אני לא מאמין לזה. החתיך של התיכון, רן, והחנון של התיכון, אני, שלא מדברים אף פעם ביניהם, ושאחד מהם - ככה זה לפחות היה נראה לי תמיד - לא יודע בכלל על קיומו של השני, קמים בחושך ויוצאים מהחדר.


הלב שלי דופק במהירות כזאת שעוד רגע אני מקבל התקף לב. גם מחוץ לחדר יש חושך נורא. הכל כל כך חשוך פה, אלוהים. אבל איכשהו אני רואה עיניים גם בחושך. איכשהו, אני מריח את הריח שלו. זה מתקרב אליי פתאום, אלוהים... לא... אני יודע... זה לא יכול להיות. אני מדמיין את זה, כרגיל. ברור... אני חולם את זה... הרגע הזה קורה רק בראש שלי עכשיו... הנה זה: הריח של רן מתקרב אליי. הנה הוא... חם, חם, חם... מתקרר עכשיו, ועכשיו, משומקום, בהפתעה גמורה, חם מאוד.


אני לא מאמין. אף אחד לא רואה אותנו. אף אחד, גם אם יראה, לא יאמין לעולם שזה קרה. שזה קורה. שהרגע הזה מתקיים באיזשהו מקום בעולם. הרי דבר כזה... מפלצתי, מופלא, אסור בתכלית האיסור... זה הרי... לא... אלוהים... לא... לא...


זה לא יכול להיות.


יש מקומות שרוצחים בגלל זה. בתנ"ך, בקוראן, כתוב שחור על גבי לבן שסוקלים אותך באבנים עד שאתה מת אם אתה כזה.


זה מרגיש עכשיו כאילו שכל העולם יודע עלינו, אבל כל העולם מתרחק מבחירה. מתעלם מבחירה. שותק.


כאילו שכאן, עכשיו, בינינו, אלוהים כולו, כמו בבדיחה המפגרת של אסי, לא קיים בכלל.


שכל הישות שלו נאלמת אל מול הרגע הזה.


הריח שלו בתוך הפה שלי. השפתיים שלו על שלי.


"זה לא קורה, נכון?" יוצא לי מהפה בסוף, אחרי שהנשיקה הארוכה שהוא הלביש עליי מסתיימת. "זה לא ממש היה."


"היה," הוא אומר לי בחושך. "לגמרי היה."


גני תקווה, 1993 / דורון, שמוליק


אנחנו יושבים בחדר שלו.


הוא, כרגיל, עם הגיטרה החשמלית בין הידיים, מנגן משהו שאני לא מכיר.


"זה של מטאליקה," הוא אומר.


"אני לא אוהב אותם," אני מודה.


"טוב, ברור, זה כי אתה כוסית," הוא מחייך אליי.


"לא... אני פשוט... אתה יודע, לא אוהב."


"יא אללה איתך, באמאשלי, מתי אתה יוצא כבר מהארון, דו-רון?" הוא מגחך ומנגן מנגינה אחרת. "זה ספולטורה," הוא מסביר-מלמד אותי, כרגיל. "בנזונה של להקה."


"עכשיו, שמוליק," אני אומר לו.


הוא ממשיך לנגן, לא קולט את הרגע.


"אמרתי: עכשיו."


"מה אתה רוצה, יא כוסית?" הוא אומר, לא מסתכל עליי. המפרט בין האצבעות שלו, רזה-שלדי כזה, עם פוני של מאגניבים וחולצה שחורה קרועה בכוונה, מחוברת בקושי עם סיכות ביטחון, ונעלי צבא שחורות גבוהות, לבוש בדיוק כמוני, במדים של הצבא של הפאנק של גני תקווה, זה עם "קוקו בלוף" ו"פאנקייק" ו"אוי ואבוי".


*


אלה הימים הגדולים של ה"רוקסן", אביב גפן משנה לנו את העולם. סוף סוף יש לנו מישהו שצורח בשבילנו. סוף סוף, באיזשהו אופן מעוות, אנחנו נושמים לרווחה. "דור מזוין באמת," אנחנו מהנהנים אחד לשני בהפסקות בתיכון 'בן צבי' בקריית אונו, במחששה.


אלה הימים שלאף אחד עוד אין פלאפון. אין דבר כזה אס.אם.אס או ווטסאפ. אינסטגרם נשמע כמו מחלה - או תרופה מרה. איזו אנטיביוטיקה מזוינת. כל הדבר הגאוני-מפלצתי הזה שנקרא 'מארק צוקרברג' כולה רק בן תשע.


כשבן אדם מדבר - מקשיבים לו.


אנחנו מסתכלים עליו.


אנחנו לגמרי איתו.


לאף אחד עוד אין בעיות קשב וריכוז. מאובחנות, זאת אומרת. או או.סי.די. או הפרעה התנהגותית, או בעיות התמכרות.


אף אחד שאנחנו מכירים עדיין לא על ריטלין. או על ציפרלקס. או על פרוזאק.


ביל קלינטון נשיא ארצות הברית. מדונה שולטת במוזיקה. המוזיקה נשלטת על ידי אם.טי.וי. עוד לא המציאו את ספוטיפיי ואייטיונס, ואם תגיד למישהו 'סטרימינג' או 'נטפליקס' ב-1993 - יש סיכוי גדול שהוא יציע לך עזרה.


אה, וכמעט שכחתי: נראה שכולם באמריקה מתים עכשיו מאיידס. כן. ללא ספק. ב-1993 איידס זה ה-דבר.


הכי מדאיג והכי משונה.


הכי מפחיד את כולם.


אלה הימים הגדולים באמת - האמיתיים באמת - לפני שהאינטרנט הגיע לחיים שלנו, ביקע את עולמנו ל'לפני' ו'אחרי', הפך לכולנו את האמת בפרצוף, הראה לנו שאנחנו משהו לגמרי אחר ממה שלפני זה חשבנו על עצמנו.


ועל העולם.


שלכולנו - אם נודה בכך ואם לא - יש, לפחות באיזשהו אופן, מוח מעוות.


*


"אני יוצא מהארון עכשיו, שמוליק," אני אומר לו בקול חלש, מסתכל לאחור, מוודא שהדלת של החדר שלו סגורה.


הוא מפסיק לנגן ומביט בי מכופף.


"יא אללה איתך... גם כן, דפוק, מה עובר עליך?"


"אני הומו, שמוליק. לא כוסית. וכבר מלא זמן שאני מאוהב בניצן."


"ניצן...? לא מכיר אף אחת ניצן."


"אתה מכיר אותו טוב מאוד. ניצן? חבר של דני? מהחבורה של רמת אילן?"


"תגיד, 'תה רציני איתי עכשיו? בחייאת, 'תה צוחק עליי או מה? למה אם אתה הומו אני מוריד ביצה."


"אז קדימה. תתפשט ותוריד."


"אתה... אשכרה רציני איתי עכשיו?"


"רציני לגמרי, שמוליק," אני שוב מסתכל אחורה, מוודא שהדלת סגורה.


אני חוזר להסתכל עליו, עכשיו ישר בעיניים. ואז אני בורח מהמבט הזה שלו: עמוק, חודר, עצוב כל כך, ומביט אל החלון הגדול הפתוח של החדר שלו. אין שום אופק. רק עוד בניין אפור תקוע לי ממול. "אני הומו. ונמאס לי להסתיר את זה ואני לא רוצה לקפוץ מהחלון."


"למה מי אמר לקפוץ?"


"לא יודע. זה... עובר לי בראש הרבה פעמים. בעיקר בזמן האחרון. לגמור עם הכל. זה... קשה נורא ככה, אתה בחיים לא תבין את זה. אין לך מושג איך זה לחיות עם הדבר הזה. זה... סוד, שמוליק. אתה מבין?" אני מתחיל לבכות פתאום. כן. הוא לגמרי צודק. כמו איזה כוסית.


הוא מניח את הגיטרה על המיטה. המפרט עדיין ביד שלו. "בוא הנה," הוא מחבק אותי חזק. "גם כן אתה, באמאשלי, יא דפוק אחד. הכל בסדר."


אני בוכה ובוכה. אלוהים... הוא הראשון בכל העולם שסיפרתי לו את האמת. אני לא מרגיש הקלה. רק פחד נוראי.


הוא מלטף לי את הראש.


"איזה מזל שאתה לא הומו, שמוליק. אשכרה... עוד הייתי מתאהב בך."


"אני לא הומו, מותק," הוא מחייך אליי. "כשאני דופק ביד אני לא חושב על איזה כושי מזוין. אני מפנטז שאני קורע ת'צורה לפמלה אנדרסון." הוא מלטף עוד כמה שניות ואז חוזר אל הגיטרה שלו, מנגן משהו חדש.


"אני יודע," אני מחייך. "מה-זה חבל."


"חבל על מי שמת," הוא אומר. "תאמין לי: לא הומו. כן הומו. רק על זה חבל." הוא נאנח, מביט גם הוא אל עבר החלון הפתוח, מתחיל לנגן בגיטרה. "זה איגי פופ," הוא אומר. "וזה מה שאתה. זה החרא שקיבלת מאלוהים, זה הגורל שלך, אז תהיה גאה בזה. תרים ת'ראש עכשיו, 'תה שומע אותי?"


"מרים," אני מביט אליו ולא יודע מה אני מרגיש.


"ככה יותר טוב," הוא מחייך אליי. "תקשיב למוזיקה עכשיו."