פרק ראשון: מהות הקשר העקרוני, "קשר המהות השורשי" שבין גברים הומואים לבין נשים פמיניסטיות
או:
בזכות "קשר ההדרה והלעג" רב-השנים המחבר בין הומואים - באשר הם, לבין פמיניסטיות - באשר הן
במהלך ההיסטוריה כולה (ולמרבה הפליאה והטרגדיה, עד עצם היום הזה, בשנת 2019, השנה בה מסה זו נכתבת) נשים נתקלו בהדרה, בלעג ואף מעבר לכך - בשנאה של ממש ובמעשים בלתי ניתנים להבנה של אלימות כלפיהן (מצד גברים בכלל ואף מצד בני זוגן החוקיים). אלימות זו כוללת אלימות פיזית המגיעה עד לכדי מעשי אונס ורצח. במקומות מסוימים בעולם, גם עתה, נחשבות נשים ל"פחותות מגברים". מזעזע ובלתי נתפש ככל שזה, אלו הם פני הדברים לאשורם.
במהלך ההיסטוריה כולה נלחמו נשים אמיצות מאין כמוהן, אשר פרצו את הדרך למען חברותיהן הנשים. הן נלחמו לקבל זכות הצבעה בבחירות, הן נלחמו לקבל משכורת שוות ערך לזו של גברים (דבר שעדיין, גם עתה, בשנת 2019, נשים נלחמות בעבורו), וככלל, הן נלחמו לקבל הכרה כבעלות זכויות שוות לחלוטין לזכויותיהם של גברים. המאבק הזה, אדגיש שוב, עדיין נמשך.
רק לאחרונה, נשים בערב הסעודית, לשם הדוגמה, קיבלו אישור חוקי לנסוע ברכב פרטי. עובדה מקוממת זו לגבי "המתנתן" לאישור השלטונות בערב הסעודית אשר "הואילו בטובם" להבין את צרכיהן של הנשים תושבות המקום איננה הגיונית בעליל ומזעזעת בכל קנה מידה. האם זה הגיוני שמצפים מאותן נשים מוסלמיות להשתעבד לבעליהן? לבשל, לנקות, לגדל ילדים ולהעניק לבני זוגן מין בכל עת שבה הם חפצים בכך כמו היו שפחות נרצעות החיות בתקופות קדומות? מדוע רק לאחרונה ניתן להן האישור מצד הרשויות הממשלתיות - הנשלטות על ידי גברים באופן אבסולוטי, יש לציין - בערב הסעודית לנסוע ברכב פרטי?
כיצד ניתן לשתוק על עוולות מאין אלו?
הכיצד נשים בעולם המערבי - בארצות הברית, למשל - שותקות על כך שמשכורותיהן - ברובן, בגרעין הקשה של חלקן הדמוגרפי היחסי מתוך האוכלוסייה הכוללת - הינן פחותות באחוזים ניכרים ממשכורותיהם של גברים, כמעט בכל מקומות העבודה, וגם אם הן עושות בדיוק את אותה העבודה כמו הגברים ואף עובדות בדיוק באותה חברה כמו אותם גברים המרוויחים באחוזים ניכרים יותר מהן? מדוע הנשים אינן מפסיקות כולן לעבוד? מדוע הן אינן מלוכדות דיין - נשים פמיניסטיות ונשים שאינן פמיניסטיות, לשם העניין - כדי להכריז על "הפסקת עבודה נשית קולקטיבית"? מדוע הן אינן חוסמות כבישים? מדוע הן אינן משתקות את ארצות הברית כולה? והרי בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הסוערת מבחינת מאבקים (הן פמיניסטיים, הן להט"ביים והן אחרים, "לאומיים" בהגדרתם - ראה המאבקים העזים כנגד מלחמת וייטנאם), נשים פמיניסטיות ניהלו מאבקים פורצי דרך, יצאו להפגנות מעוררות השראה, חסמו כבישים ועוררו תהודה לאומית-אמריקאית ואף בינלאומית באמצעות מאבקיהן לחופש, לשיוויון ולהכרה בהיותן שוות ערך - בכל אופן שהוא - לגברים.
בהקשר זה ראוי לציין שבעת כתיבת מסה פילוסופית מחקרית זו, העומד בראש ארצות הברית הוא לא אחר מאשר הנשיא דונלד טראמפ. טראמפ ידוע בדעותיו החשוכות-פרימיטיביות-פטריארכליות מן "הדור הישן", הלועגות לנשים ותופשות אותן במהותן כנחותות מגברים. דעותיו, כאמור, ידועות בציבור, נחשפו במקרים רבים, ועל כן ההגדרה 'מיזוגן' מתאימה לו ככפפה. דווקא בעת הזו, לדידי, כאשר נשיא ארצות הברית הוא דונלד טראמפ, ראוי כי נשים יביעו את קולן ואת קול חברותיהן המושתקות ביתר שאת ויילחמו למען עקרונותיהן ומטרותיהן (שכר שווה, כאמור, בין יתר הדברים העקרוניים).
*
אחת הפמיניסטיות הגדולות של המאה העשרים, לדידי - וזאת בהקשר המאבק הפמיניסטי - היא הזמרת מדונה. עובדה זו יכולה להפתיע רבים, אך בעיניי, דווקא אישה שנלחמה למען זכויותיה המיניות - וזכויותיהן המיניות, ובכלל זה החופש המיני של נשים באשר הן - ודיברה באומץ ובקול רם ונחרץ אודות אהבתה האישית למין - הינה פמיניסטית מאוד.
כאשר מדונה יצאה אל העולם בשנת 1992 עם אלבומה "ארוטיקה", היא זכתה למנת לעג עצומה - הן מגברים, הן מנשים - אשר התנגדו לה ולא הבינו איך היא מדברת על אהבתה למין בחופש שכזה ואף - לטעמם של רבים ולטעמן של רבות - בוולגריות חסרת תקדים. בעיניי, זכותה של אישה לדבר על רצונה העז במין ועל אהבתה למין וזהו חלק לגיטימי מן ההגדרה הרחבה "פמיניזם" - לא פחות, לשם הדוגמה, משריפת חזיות בחוצות העיר.
נשים - בהקשרה של מדונה ומאבקיה שלה - נלעגו תמיד - הן נשים פמיניסטיות, הן נשים לא-פמיניסטיות. הגברים הם אלו אשר לעגו להן. אם למראן (למשל, נשים בעלות חזה גדול הופכות למושא ללעג אצל גברים כבר מהיותן נערות בגיל ההתבגרות, ונשים בעלות ישבן גדול אף הן לא יוצאות מן ההפקר), אם לאישיותן (למשל, אם אישה היא אסרטיבית מאוד, גברים יכנו אותה "גברית" ואף "לסבית" - גם אם היא איננה לסבית כלל ועיקר - וילעגו לה שהיא יותר "גבר" או "בן" בצעירותה, מאשר "אישה" או בת"), אם לתחביביהן (למשל, אם נערה או אישה בוחרת לשחק במשחק ספורטיבי המוגדר בחברה ככלל כ"ספורט גברי", כמו כדורסל, כדורגל, בייסבול, פוטבול, גולף, וכו', היא נחשבת שוב ל"שונה", ל"גברית", ל"לסבית" ול"יוצאת דופן". החברה ככלל - הן גברים, הן נשים - מצפה בדרך כלל מאישה ומנערה להתעניין ב"דברים של בנות", ב"דברים של נשים", אשר מגדירים באופן המגדרי המכליל, הפרימיטיבי והחשוך ביותר את "נשיותה" כביכול. קרי: אם כבר ספורט, אז אך ורק "ספורט של בנות": ספורט מעודן. למשל, התעמלות אמנותית, ריקוד, יוגה, פילאטיס, וכו'. וללא קשר ל"ספורט הנשי": ציור ואמנות, בישול, עיצוב, וכו'). לדידי, זה מדהים - ובה בעת, בלתי-נתפש בעליל - שהדברים נכתבים על ידי לאחר מחקר מעמיק שערכתי בנושא, ועדיין, מרבית מרואייניי ומרואיינותיי אמרו דברים דומים - אלו אשר הזכרתי זה עתה, גם כעת, בשנת 2019, במאה העשרים ואחת, כאשר בטוח הייתי שהכל כבר אפשרי - לפחות מן ההיבט התפישתי ומן ההיבט העקרוני - ושאין כבר הבדל מגדרי מהותי בין שני המינים (לפחות לא בהקשר של תחומי עניין, תחביבים, וכו', הכוללים בתוכם אף את ציפיות החברה מהתנהגותה של הנערה ושל האישה).
*
ובמעבר אל הצד השני של המתרס של מסה מחקרית זו: הומואים, בדיוק כמו נשים, נלעגו תמיד - ללא יוצא מן הכלל - במהלך ההיסטוריה כולה. לעומת הנשים - אף הפמיניסטיות - הגברים ההומואים נחשבו במהלך כל ההיסטוריה ל"חוטאים" ואף ל"טעות של הטבע". עד כדי כך.
הם נרדפו, הושפלו, דוכאו, נכלאו, הוכו, נאנסו ונרצחו. פגעו בהם בכל דרך אפשרית, וזאת רק בשל העובדה שהם נולדו הומוסקסואלים.
ההומואים, במהלך מרביתה של ההיסטוריה, היו חסרי זכויות, מבודדים והוקעו - לא רק על ידי זרים אלא אף על ידי בני משפחותיהם הקרובים ביותר, אלו האמורים להיות התומכים הגדולים שלהם: הוריהם הביולוגיים: אמותיהם ואבותיהם - אשר במרבית המקרים לא הכירו בהם רק בגלל שנולדו הומואים.
כל הומו אשר ראיינתי למסה פילוסופית מחקרית זו טען בתוקף שבשלב זה או אחר של חייו הוא מצא את עצמו - במידה זו או אחרת - נלעג, דחוי, מבודד חברתית, שנוא. גם אלו אשר לדבריהם הם "לא נראים הומואים" (וזאת על אף שזהו מושג שלי, באופן אישי, קשה איתו - אך לא אכביר במילים על כך כעת), כאשר הם יצאו מהארון הסימבולי, המיתולוגי, הם גילו להפתעתם שחברים שהם היו בטוחים בחברות שלהם נטשו אותם ושאנשים שהיו חלק אינטגרלי מחייהם נעלמו.
ההיסטוריה מוכיחה שהקושי שבלהיות הומו - וליתר דיוק, שהקושי שבלהיוולד הומו - הינו קושי מהותי, "משנה חיים" מאין כמוהו. למען קיצור היריעה, אין הומו שלא עבר קשיים קיומיים - ממש כך - בחייו, מצא את עצמו "בורח", "נלעג", "מסתיר/מסתתר", "נעלב", "משקר אודות מיניותו (טרם יצא מהארון)", וכו'.
*
אין ספק בכך: קשר ההדרה, הלעג, הביזוי והשנאה שמופנית במהלך כל ההיסטוריה ועד ימינו אנו כנגד נשים (לא רק פמיניסטיות, יש להדגיש, כי אם נשים בכלל) וכנגד גברים הומואים, הינו קשר חזק מאין כמוהו. שתי קבוצות אוכלוסייה אלו נפגעו - ועדיין, לדאבוני הרב, נפגעות - ומודרות - תדיר.
כאשר ישנו "דבר" כה עז - אם תרצו, "נרטיב קיומי" כה עז - המחבר בין שתי קבוצות, מן הראוי ששתי הקבוצות הללו יבינו את פשר הקשר העקרוני אשר ביניהן, את "קשר המהות" שביניהן אשר נובע בעיקרו ממהות היחס השלילי של האוכלוסייה הנרחבת - החברה בכללותה - כלפיהן, ו"יחזקו את השורות" בכך שישתפו פעולה בנושאים שעליהם הם נלחמים.
