כשאנחנו נמצאים בחנות ספרים, או בספרייה, המפגש הראשון שלנו עם הספר הוא שם הספר המתנוסס על גבי הכריכה.

במקרה שלנו שם ספר הביכורים של <mark>מיכל פאר</mark>: "אתם, שחיים יפה כל כך" חרוט על גבי איור מתמונה פרטית, של גולשת בסקי אולי בהרי האלפים? אולי בשוויץ? "לה בלה ויטה" (החיים היפים).

כשפותחים את הספר על מנת לקרוא את ראשיתו, אילזה מתארת סצנה של עץ תות עם פירות פצועים.

איך מסתדרת הסצנה הזו עם האיור שעל גב

כתיבה מאוד יפה,ומאוד מדויקת בכל הקשור להלך רוחם של הגיבורים. העלילה קצת פחות.
רק בעמוד 150 מתחיל עניין,הסופרת מצליחה לעורר את סקרנות הקורא. חבל שלא הקדימה עם זה קצת,כי עד עמוד 150 הספר נקרא בקריאה מפוהקת משהו.

משפחה בת ארבע נפשות עומדת במרכז הסיפור הזה. זוג הורים,ולהם שני ילדים,בת ובן,הכרוכים אחד בשני לאורך כל ילדותם אשר מתרחשת בפאתי שכונת עוני בתל-אביב,שכונה אשר ממנה רואים את מגדלי הבתים הי

שלל ביקורות טובות, הוצאה שבוחרת את ספריה בקפידה (אחוזת בית) ושם ספר מסקרן הביאו אותי לקרוא את הספר הזה.
הספר קריא וזורם אבל חסר בו עומק והשורה התחתונה אכזבה!

הספר מחולק ל-4 חלקים. החלק הראשון מסופר בקולה של הבת ליזי. לטעמי הוא הטוב מבין חלקי הספר, מעניין ובעל שפה מובחנת, אם כי גם הוא לא חף מבעיות.
ההמשך כל-כך מוחמץ, בפרט החלק בו האב הנוכל שוכב על שפת הפסיכיאטר ומנסה להבין את מניעיו. בחלק הזה