מצחיק שדווקא אחד הספרים האהובים עלי החודש, השארתי לסוף, כמו שאומרים שאת ''הדובדבן שבקצפת'' תמיד צריך להשאיר לסוף, ואני נוהגת להסכים עם אמרה זאת. בספר הזה נתקלתי בספריה הציבורית, כאחד מהספרים החדשים בספריה, הכותרת והכריכה משכה אותי ללא ספק,במיוחד התקציר שסיקרן אותי, כחובבת קריאה וסיפורי מכתבים(בתור אחת שהאהבה הכמוסה שלה הוא התאהבות תוך קשר מכתבי) מרוב שהספר כה מצא חן בעיני סיימתי אותו אחרי פחות

חלופת מכתבים בין מטופל לשעבר (איתמר) לבין הפסיכולוגית שלו (אלה). כבר מן המכתב הראשון חשה אלה את אותות המצוקה העולים מן המכתב ומיד עונה לו ומנסה לסייע לו ולבצע סדר במחשבותיו.

מחלופת המכתבים הקורא "הרגיל" מרגיש את הסממנים הלא רגילים הקיימים במערכת מכתבים זו, כמו אהבה או בעצם תלות כפייתית, הטבולה באלימות וערוב של פנטזיה ומציאות. כפסיכולוגית אלה מנסה לסייע למטופל ואינה מניחה לו לשקוע ולהמשיך ליפול

עד לא מזמן היה לי חלום להיות פסיכולוגית או לפחות לטפל באנשים.
אשקר אם אגיד שלא עבר לי בראש, מה יקרה.. אם יום אחד ייכנס לקליניקה שלי בחור בגיל שלי, יפה תואר שיהיה לי איתו את הטיפול הכי מעניין שיש. מה יקרה אם אחרי כמה טיפולים אקשר אליו בליבי ומה יקרה אם יום אחד בטעות, גם אקשר אליו בגופי?

מלבד הסיפור החיצוני שנגלה אל קוראי הספר " המכתב " יש שם סיפור פנימי יותר, עמוק..ששואל בעצם, מה זה בכלל העניין

המכתב הוא חלופת מכתבים בין פסיכולוגית למטופל שלה לשעבר. הספר מעניין, כולל הרבה מונחים מתחום הפסיכולוגיה ומעורר הרבה מחשבות ותהיות בשאלה המרתקת: האם אפשרי קשר בין מטפל למטופל, האם הוא מותר ומהי מהותו של קשר כזה.
אלה היא פסיכולוגית שגרה בתל אביב. איתמר הוא מטופל לשעבר שלה שנמצא בניו יורק. יום אחד הוא שולח לה מכתב ומגלה כי הוא מאוהב בה ומתבטא בצורה בוטה בתיאוריו אותה. הוא גם מספר לה כי הוא הסתבך וצר

אני אישית לא התחברתי לספר, והחזרתי אותו לחנות אחרי קריאה של 70 עמודים. זה סוג הספרים שאתה כלל לא נהנה מהקריאה וקורא עוד ועוד עמודים, מתוך התקווה (הקלושה) לגלות משהו שיקרה (או לא יקרה, בהמשך).

השפה היא שפה מאוד מליצית, קשה להתחקות אחרי עודף המטאפורות והסמלים השזורים. הרגיש לי כאילו הכתיבה כלל לא משקפת את הדמויות ואת מצבם. מאוד מפולפלת, על גבול המתנשאית. נראה כי הכותבים (אשר אינם סופרים מלידה,