ביקורת ספרותית על המכתב מאת אורנה ראובן
ספר מעולה

---

מצחיק שדווקא אחד הספרים האהובים עלי החודש, השארתי לסוף, כמו שאומרים שאת ''הדובדבן שבקצפת'' תמיד צריך להשאיר לסוף, ואני נוהגת להסכים עם אמרה זאת. בספר הזה נתקלתי בספריה הציבורית, כאחד מהספרים החדשים בספריה, הכותרת והכריכה משכה אותי ללא ספק,במיוחד התקציר שסיקרן אותי, כחובבת קריאה וסיפורי מכתבים(בתור אחת שהאהבה הכמוסה שלה הוא התאהבות תוך קשר מכתבי) מרוב שהספר כה מצא חן בעיני סיימתי אותו אחרי פחות משבוע(שזה שיא, לא החזרתי אותו עדיין לספריה) . הסיפור מגולל: סיפור של זוג,או כביכול של מטופל לפסיכולוגית שמתכתבים אחד עם השני באמצעות מכתבים, ובאמצעות התכתבות הזאת העלילה מסתבכת,והרגשות נעשים יותר חודרים וחושפנים יותר. איתמר מטופל של אלה בעברה גר כרגע בניורק ברח עם חברה האמריקאית שלו לח''ול ולאחר שתקף אותה מוסתר בשכונה בברוקלין לאחר שאישפזה אותו באמריקה בבית חולים פסיכאטרי לאחר מכן מעוניינת להעיד נגדו בבית משפט, כדי לבקש עזרה פסיכולוגית וכספית הוא נאלץ לכתוב לאלה הפסיכולוגית שלו בעברו, ומתחיל אצלהם שטף של התכתבות,שמתחיל בצורה עדינה, אך מתמשך כמשהו אינטימי,במיוחד שאיתמר מודה ברגשותיו לפסיכולוגית שלו שחש בעבר כאשר הוא התחיל אצלה טיפול, אך זה לא מסתיים כך, אלא איתמר מחליט בתשוקה סוחפת לרשום גם תיאורים אינטימיים,ומיניים בכדי להראות את כמה הוא מוכן להיות איתה בקשר זוגי, כמה הוא מוכן לשכב איתה ביחד על הגדר, אלה לעומת זאת מנסה להרחיק אותו כל פעם שזה קורה, וכועסת עליו,אך למעשה אינה מבינה שהיא מגרה אותו.כך למעשה מתחילה השרשרת של המכתבים הבלתי נגמרת. הספר הזה מיוחד משום שאין סופר אחד,אלא שניים שכתבו משני צדדי המתרס, אורנה ראובן- פסיכולוגית קלינית ומתמחה ב פסיכואנליזהכותבת את הצד של אלה, לעומת יאיר אלדן המשפטן שכותב מהצד של איתמר הפצוע ומצולק נפשית, ספר זה נועד להראות לנו לא רק שהקשר בין הדמויות אינו בריא, אלא בעצם את ההשלכות שיכולות להיגרר לאחר התכתבות ממושכת, למרות ששתי הדמויות האלו לא נפגשו בהתכתבות הזאת, אפילו פעם אחת רק לאחר, מקרה חריג של אחת הדמויות, התנהגות של אף אחת מהדמויות לא מראה על מצב תקין של קשר, או מצב תקין של הדמות,אם אלה לא רצתה באמת לכתוב לאיתמר מדוע עשתה זאת? מדוע היא המשיכה להוליך אותו שולל ולגרום לו להתאהב בה, מדוע היא מתגרה בו לאחר שחושפת את עצמה? אם בתחילת החלק הראשון של המכתבים, איתמר מבקש את כתף התמיכה שלה לעזרה,מדוע בחלק השני היא מבקשת את הכתף שלו אם היא יודעת שלא יוכל לעזור לה? אלא ימשיך לגרור את הקשר לאסון, והיא תוביל אותו לנקודה שבה הוא לא יוכל עוד להכיל זאת, מפני שהוא בן אדם מצולק נפשית, חולה נפש, עם הפרעות אלימות ותיקים במשטרה.שתי הדמויות חוות תסביך תסמונת סטוקהולם(שזהו תסביך שמאופיין לבן אדם שנקלע להזדהות עם בן אדם שחטף אותו, זה לא אותו דבר בדיוק אלא אנאלוגיה) שאסור שיקרה בין מטופל למטפלת, הניסיון של אלה לא להיכנע לתסביך הזה, אבל היא למעשה נכנעת מפני מצבה העגום בחיים מוביל אותה להזדהות עם מצבו של איתמר, וגוררת אותו איתה, והוא גורר אותה יחד, ושניהם נגררים ובסוף אחד מאבד את שפיותו באמצעות הגרירה הזאת. לאחר שסיימתי את הספר, בקריאה סוחפת ומרגשת, אני מודה שנכנעתי והצצתי לסוף, למרות שהמשכתי מהנקודה שבה הפסקתי, גיליתי במאגרי האינטרנט שהספר עטור לשבחים, ומוצלח ונפלא, כמה שמחתי לקרוא ביקורות של שני הכותבים, שמספרים שלמעשה במהלך הספר כלל לא נפגשו וזה היה סוג של ניסוי, ושניהם מודים ששתי הדמויות שיצרו למעשה הותירו אותנו עם מסקנה, שאסור לנהל מגעים כאלו, שבמקום שהמטופל ומהטפלת יהיה בינהם קשר רק למטרה זאת, היא נהפכת לבדיוק הפוכה ממנה לקשר רומנטי,

» ביקורות נוספות של אורי החמודה
» ביקורות נוספות על המכתב