אני מעריצה אנשים אמיצים, כאלה שלוקחים את השליטה על חייהם בידיים, אותם האנשים שבוחרים להתמודד בלי שכפ"צ, כמטפורה כמובן, חשופים בצריח... אז לעיתים שואלים אותי : "תגידי, מה ואת לא פוחדת ? " ואני מיד עונה " בוודאי שאני פוחדת אבל אני מתגברת, וההתגברות שלי על הפחד היא הכוח שלי. וזה לא רק מעשה של בחירה, זה מחזיר לי את השליטה לידיים, וזו גם עוד דרך לחיות את החיים האלו, כמו בתוך מכונת MIR, לפלח (לסרוק) אות

תנו לאנשים לקרוא על אסטרואיד שיכנס למסלול כדור הארץ ויגרום לו לסטות ממסלולו זה ירתק אותם אבל להבדיל מזה תנו להם ספר כזה על מחלה סופנית הם ירימו גבות וישאלו משהו כמו אם אתם חושבים שהם היפכונדרים?! אני לעומת זאת קורא ספרים כאלה (ספרו של יורם קניוק "על החיים ועל המוות" נכלל באותה רשימה) כסוג של הכרת האוייב.

מכיוון שמדובר אחרי הכל בספר של <mark>אילנה המרמן</mark> שקראתי במשך השנים לא מעט תרגומים שלה ושל בן הזו

ספר אמיץ ולא פשוט לקריאה. הרבה לפני שענת גוב העלתה למודעות את הזכות של חולים סופניים לא לקבל טיפול (במחזה שלה 'סוף טוב'), <mark>אילנה המרמן</mark> כבר כתבה על זה בצורה הכי ישירה וחשופה שאפשר. תיעוד מרתק של ההתמודדות שלה ושל בן זוגה יורגן ניראד עם מחלת הסרטן שלו, הקושי להתייצב מול מערכת רפואית שעסוקה קודם כל בטיפול במחלה ורק אחר כך בטיפול בחולה, והקושי של המשפחה לקבל את רצונו של החולה למות בשקט בביתו ולא להתמסר