“****
לא צריך אפילו לקרוא את הספר הזה. צריך לנשום אותו. לעצור. לפרוש לרגע קט מטלטולי רכב הסעת המשוגעים עם חמשת הגלגלים שמסיע אותנו משום מקום לשום מקום, לקחת עיפרון ועוד אחד ועוד אחד, ולצבוע. כמו פעם. כמו בקייטנה, כשהיינו יכולים, וכל מה שעניין אותנו היה אם הטרופית תהיה בטעם ענבים או חלילה בטעם תפוז. לקחת נשימה עמוקה ופעם ארורה אחת לא לחשוב על הספק ולא על הזמן ולא על החשבונות ועל החייל היורה ו”