“****



לא צריך אפילו לקרוא את הספר הזה. צריך לנשום אותו. לעצור. לפרוש לרגע קט מטלטולי רכב הסעת המשוגעים עם חמשת הגלגלים שמסיע אותנו משום מקום לשום מקום, לקחת עיפרון ועוד אחד ועוד אחד, ולצבוע. כמו פעם. כמו בקייטנה, כשהיינו יכולים, וכל מה שעניין אותנו היה אם הטרופית תהיה בטעם ענבים או חלילה בטעם תפוז. לקחת נשימה עמוקה ופעם ארורה אחת לא לחשוב על הספק ולא על הזמן ולא על החשבונות ועל החייל היורה ועל חשבון הבנק. לצלול למימיו הקרירים של האוקיינוס חסר הצבע הזה, ולמלא. בדייקנות. באדיקות. להפיח חיי צבע באלמוגים ודגים, בספינות טרופות ותיבות אוצר. לקחת את ההזדמנות להיות ילד שוב, בלי התרמיל הכבד והולך של האחריות הבלתי פוסקת, משקל העולם כולו.

שלושים ותשעה שקלים, ואולי עשרים ותשעה. לא כולל עפרונות. מכל הספרים שראיתי, על מנדלות או פרחים או בני אדם, הספרים בסדרה הזאת נראים הטובים ביותר, בפער ניכר מהשאר. עובי הקו בציורים הוא הנכון ביותר, ורמת הפירוט הסכיזופרנית מתאימה לי בדיוק למחזור הדם הגועש. אפשר לבלות עשר דקות בלצבוע מדוזה לא גדולה, וזה נהדר. הכי בזבוז זמן - והכי בכלל לא. לא משלמים לי על זה, אז אין סיכוי שזה יתקלקל, כמו שאר הדברים שמשלמים לי עליהם אז כבר אין בהם שום ערך, והם בזבוז הזמן האמיתי.

****”