על עטיפת הספר מופיעה תמונה אידילית של טבע דומם - מפה משובצת פרוסה על שולחן, ועליה סלסלה ובה פירות. אלא שהסלסלה אינה עשויה מקש, כמקובל. היא זיוף משקית ניילון.

גם חייה של אלה בין נראים אידליים בתחילת הספר. יש לה בן זוג אוהב. ילדיו, שננטשו על ידי אימם הביולוגית הם הפיצוי ההולם על חוסר היכולת שלה ללדת בעצמה. הם גרים בעיירה יפה, ובה בן הזוג שלה מנהל את חנות המכולת המשפחתית, בעוד משפחתו המורחבת מקבלת

ספר יפה,קולח ואנושי על אם חורגת (טובה),אם אמיתית שזנחה את ילדיה וסיום מוזר, נוצרי כלשהו ברוח משפט שלמה חיובי או חג מולד של שנות האלפיים.
נמשכתי לספר כי הוא כתוב במינון הנכון, גם רגעי השימחה והאושר וגם רגעי הצער והכאב על מות הבעל, האב.
מרגש במיוחד הוא תיאור תהליך העיכול של המוות על ידי האשה והילדים: ז'ק הילד מקפיא את סופרמן ושאר בובות הפלסטיק כי " ד"ר פריז" השתלט על הבובות. רק "ד"ר סולר" יכול להצ