אני לא יודעת מתי הגיע הרגע הזה בו הפסקתי ליהנות מסיפורים קצרים. פעם מאוד אהבתי, וקראתי הרבה קבצי סיפורים. וישנן דמויות שנצרבו לי בראש מרוב שהיתה להן נוכחות. כמו תחיה מהקובץ (הנפלא!) בקשר לשושנים של יהונתן גפן. אז שמחה לבשר שהספר הזה בהחלט החזיר לי את ההנאה מסיפורים קצרים. אולי בגלל שהסיפורים לא ממש קצרים אלא יותר נובלות, יש לסיפורים נפח והם לא נגמרים דקה אחרי שהתחילו.

<mark>אפרת דנון</mark> כותבת בשפה בהיר

צורב, כשקוראים את הספר הזה מרגישים כאילו באמת מישהו האביס אותך בשקית קוביות קרח. הספר מורכב מסיפורים קצרים,ששזורים זה בזה, ומעל כולם מרחפת דמות דומה- גבר , אישה, ילד או ילדה פצועים בנפשם, קרבנות תוקפניים. הספר אפוף בתחושות אין אונים, תוקפנות, פגיעות ובלבול. זה נתקע בגרון וכואב בבטן.