ביקורת ספרותית על קרח מאת אפרת דנון

---

אני לא יודעת מתי הגיע הרגע הזה בו הפסקתי ליהנות מסיפורים קצרים. פעם מאוד אהבתי, וקראתי הרבה קבצי סיפורים. וישנן דמויות שנצרבו לי בראש מרוב שהיתה להן נוכחות. כמו תחיה מהקובץ (הנפלא!) בקשר לשושנים של יהונתן גפן. אז שמחה לבשר שהספר הזה בהחלט החזיר לי את ההנאה מסיפורים קצרים. אולי בגלל שהסיפורים לא ממש קצרים אלא יותר נובלות, יש לסיפורים נפח והם לא נגמרים דקה אחרי שהתחילו.

אפרת דנון כותבת בשפה בהירה שלא מנסה לייפות. מבנה הסיפור גם מיוחד, אין בסיפור התחלה אמצע וסוף. הסיפורים מובאים בצורת מונולוג אין בהם עלילה, אבל כן יש התרחשות. ובגלל צורת ההגשה הזו- היעדר העלילה גורם להיווצרות איזו אינטימיות בין הסופרת לקורא ואהבתי את הקשר בין כל הסיפורים והדמויות. נוצר איזשהו רצף ההולך ונבנה אט אט. ובכלל, הדמויות בנויות טוב. ציונה הסיעודית שהמטפלת הפיליפינית שלה איידה, ברחה יום אחד. או מלי בתה הסוררת של השכנה וחברתה של חני מהסיפור הבא אחריו. בכל סיפור מתגלה לקורא מצוקה של הגיבור, ונדמה כי הבדידות שלהם מצליחה לעוף מעל הדפים ולעטוף את הקורא.

יש לאפרת דנון את היכולת להאדיר את המילים ולגרום להן להאפיל על הסיפור עצמו. בסופו של דבר מה שיישאר לי מהספר הזה הוא האיך ולא המה.

ספר שבהחלט משאיר טעם של עוד.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על קרח