אני מתיישבת בכיסא המחשב שלי במצב רוח לקטילות, שתוקף אותי מדי פעם. הפעם יש לי גיבוי מאמא שלי, שגם העניקה לי השראה לכתיבת הביקורת. שימו לב, קראתי כ-30 עמודים מהספר. תאמינו לי שזה הספיק, וגם הם היו מיותרים.

בשעת כתיבת הביקורת הזו אני בת 13, 11 חודשים ו-5 ימים. בגיל קרוב לזה, 15, <mark>הלנה הגמן</mark> ביימה סרט שזכה בפרס והוצג בבתי קולנוע. שאפו, ילדה, אני בגיל 14 מסיימת כיתה ח'. את הספר הזה היא כתבה בגיל 17.

ניסיתי לקרוא, ניסיתי לתת לו צ'אנס וזה פשוט לא הלך.
קיבלתי אותו מחברה שלי, יש למשפחתה די הרבה כסף והיא יכולה להרשות לעצמה לקנות ספרים לעיתים קרובות הרבה יותר ממני.
אז יום אחד כשהייתי בביתה, היא הוציאה את הספר הזה והראתה לי אותו. ''הספר הזה נוראי,'' אמרה לי. ''אבל אולי הוא ימצא חן בעינייך.'' ואחרי כמה שניות הוסיפה: ''ואני, במקומך, הייתי שורפת אותו.''
אז לקחתי אותו. אחרי הכל, זה ספר. עד כמה גרוע ה

אוסף של קלישאות של נערה מתבגרת/בוגרת שמתכוונות להמם אבל נראות לבסוף פתטיות.
הספר מזכיר לי מקרה אמיתי. במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים, החליט שמואל גורודיש בהיותו מחט חטיבה 7 , לאסוף את הנהגים של החטיבה ולהקרין להם סרטי זוועה על תוצאות תאונות דרכים.
בתחילה הם היו המומים, אחר כך החלו לצחוק ולפתח סרקזם לכל סרט או כינוס נוסף שאליו הם נקראו.
לא יודע אם הספר הזה נכתב על ידי ילדה בת 17 או שזו מכונת התעמו