“אני מתיישבת בכיסא המחשב שלי במצב רוח לקטילות, שתוקף אותי מדי פעם. הפעם יש לי גיבוי מאמא שלי, שגם העניקה לי השראה לכתיבת הביקורת. שימו לב, קראתי כ-30 עמודים מהספר. תאמינו לי שזה הספיק, וגם הם היו מיותרים.

בשעת כתיבת הביקורת הזו אני בת 13, 11 חודשים ו-5 ימים. בגיל קרוב לזה, 15, הלנה הגמן ביימה סרט שזכה בפרס והוצג בבתי קולנוע. שאפו, ילדה, אני בגיל 14 מסיימת כיתה ח'. את הספר הזה היא כתבה בגיל 17.

ועכשיו אני מתחילה להתעצבן. כמה אפשר לקלל ב-30 עמודים? כמה פעמים אני יכולה לסבול קללות שנכתבות בספר פשוט בלי מטרה? מילא אם רק דמות אחת מדברת ככה, אבל כל הדמויות? זה מוגזם. יש תחושה (תובנה של אמא שלי) שמיפטי מקללת פשוט כדי לבחון איך אנחנו מגיבים לזה וכדי (תובנה שלי) להרגיש מגניבה.

על פי הכריכה, "הגמן בחרה שלא לכתוב רומן על מרד הנעורים, אלא דווקא על חוסר יכולתם של הצעירים למרוד בדור ההורים...". הנה הוכחה מופלאה ליכולתם של אנשים לפרש דברים איך שבא להם. הספר פשוט ריק. אין בו עלילה של ממש, רק רצף של סמים, קללות, מין וקיא. אני רצינית. ב-30 העמודים שקראתי כל זה כבר הופיע.

אני לא אשקר לכם. את הריקנות הזאת פירשתי בהתחלה כקלילות נעורים, וזה השתלב יפה מאוד יחד עם להיטי-MTV-לשעבר שאני שומעת ועם השעה שבה קראתי את הספר (ניסיתי פעמיים, דרך אגב, והפסקתי באותו מקום), אבל בשלב מסוים נמאס לקרוא. הספר לא הולך לשום מקום. הוא פשוט מגעיל (תובנה משותפת שלי ושל אמא).

בדרך כלל אני לא יוצאת בכאלו אמירות נחרצות, ומנסה להוציא מכל ספר משהו טוב. אבל הפעם אני חורגת ממנהגי ומבקשת מכם לשמור מרחק מהספר הזה. נכון שבהתחלה יש מעין רוח נעורים כזו משועממת, אבל בהמשך הספר נהיה נוראי.
חוץ מזה, אני חייבת להעיר, הכריכה מוצלחת. האקסולוטל שבה את לבי, הוא חמוד כל כך (והשם "אקסולוטל" הזכיר לי את האלבום Mylo Xyloto של Coldplay).

הלנה הייתה צריכה לחכות כמה שנים, לכתוב עוד הרבה הרבה הרבה הרבה דברים ורק אז להוציא ספר. נראה לי ש-17 זה גיל קצת מוקדם להוציא ספר.
למען האמת, נראה לי מאוד הגיוני שהלנה כתבה את הספר הזה רק כדי לראות כמה רחוק הוא יגיע, בתור מין בדיחה כזו. אני ממש יכולה לדמיין לעצמי אותה יושבת בחדר שלה בברלין וצוחקת בקול רם: "אני לא מאמינה שמישהו לקח את הזבל הזה ברצינות!".”

“ניסיתי לקרוא, ניסיתי לתת לו צ'אנס וזה פשוט לא הלך.
קיבלתי אותו מחברה שלי, יש למשפחתה די הרבה כסף והיא יכולה להרשות לעצמה לקנות ספרים לעיתים קרובות הרבה יותר ממני.
אז יום אחד כשהייתי בביתה, היא הוציאה את הספר הזה והראתה לי אותו. ''הספר הזה נוראי,'' אמרה לי. ''אבל אולי הוא ימצא חן בעינייך.'' ואחרי כמה שניות הוסיפה: ''ואני, במקומך, הייתי שורפת אותו.''
אז לקחתי אותו. אחרי הכל, זה ספר. עד כמה גרוע הוא יכול להיות? באותו הרגע, לא האמנתי שיש משהו גרוע יותר מ''לנצח''.
ואז, תנחשו עד כמה טעיתי.
מה שהכי משגע, הוא שיש המון חלקים שלא מבינים בכלל!! אולי אם הייתה אפשרות בגוגל תרגם לשפת הג'יבריש, אולי הייתי מבינה משהו. אבל לצערי הרב, אני לא דוברת חייזרית. אז לא הבנתי הרבה.
מחרפן ברמות בלתי יתוארות-הרבה חלקים לא תורגמו (בעיקר הדפסים ושלטים, שיש להם פירוש.) תסלחו לי, מתרגמים, אבל חשבתי שהעבודה שלכם היא לתרגם את הספר בשלמותו, ולא להשאיר לקוראים להבין לבד חצי ממנו.
קראתי בקושי עשר-עשרים עמודים לפני שויתרתי, ואולי אחזור אליו בעתיד. רק במקרה שאתקע על אי בודד בלי שום ספרים חוץ מהספר הזה, ולא תהיה לי ברירה אם ארצה לקרוא משהו.
בכנות, יש ספרים שגם אם לא אהבתי אני תמיד אומרת ''לא אהבתי, אבל נסו לקרוא, כי אולי דווקא כן תאהבו את הספר.''
הפעם אני ממליצה לכם באופן חד משמעי-אל תקנו. יש ספרים הרבה יותר טובים ממנו, והרבה, אבל הרבה הרבה הרבה יותר מובנים.”

“אוסף של קלישאות של נערה מתבגרת/בוגרת שמתכוונות להמם אבל נראות לבסוף פתטיות.
הספר מזכיר לי מקרה אמיתי. במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים, החליט שמואל גורודיש בהיותו מחט חטיבה 7 , לאסוף את הנהגים של החטיבה ולהקרין להם סרטי זוועה על תוצאות תאונות דרכים.
בתחילה הם היו המומים, אחר כך החלו לצחוק ולפתח סרקזם לכל סרט או כינוס נוסף שאליו הם נקראו.
לא יודע אם הספר הזה נכתב על ידי ילדה בת 17 או שזו מכונת התעמולה (היום קוראים לזה יחסי ציבור), שדוחפת תדמית זאת. אבל יש בספר כל הקלישאות של הבעיות הסוציאליות, חוסר תשומת לב , הזנחה ניצול וכו.
מענין שלמרות שלכאורה ה"סופרת המתבגרת" עברה את כל הזוועות האפשריות,היא מסוגלת להוציא מתחת ידיה ספר. מה שאחרים מתקשים כשהם פיכחים.
המסקנה: בואו נסתמם ונתמסטל ניטמטם גם באלכוהול ונהיה סופרים גדולים.
בקיצור זהו "ספר בישול" לסטודנטים לסוציולוגיה.
לאחרים :רק למזוכיסטים, בעלי קיבה קשה ויכולת קריאה מהירה, שמסוגלים לעבור מהר על התיאורים החוזרים,ונשנים עד שהם מתחילים להראות קרקטורה של עצמם.
וחוץ מזה במקום לקרוא את הספר , כדאי לראות את הסרט "סיפור הפרברים" בשיר הנפלא "הקצין קרופסקי",(OFFICER KROPSKY).”

“ספר שכנראה נכתב על סמים, מהסיבה הפשוטה שיש בו טקסטים שלמים שנראים כנראה קוהרנטיים והגיוניים לסופרת ולעורכי הספר, אבל הם לגמרי חסרי משמעות- המון מלל (ה- מ- ו- ן) חסר משמעות לחלוטין.
זה כאילו ספר חתרני שאמור לגרום לך להזדהות עם גיבורת הספר,ה-הו כה מאגננננניבה שעושה סמים ומתנסה גם עם נשים, ורואה סרטי פורנו וכבר חצי שנה לא הייתה בבית ספר וכאלה למרות שבסתר ליבה היא בעצם רק מחפשת משמעות וחום אנושי או משהו בסגנון (אבל זה בסדר, כלומר, אמא שלה היתה פסיכית ומתה ולאבא שלה לא אכפת ממנה - אז רק הגיוני שהיא תהיה דפוקה כזו, לא?:-p)

אחד הספרים המייגעים שיצא לי לקרוא.”