ההיסטוריון הצבאי הבריטי הנודע כתב בספר מבריק, קריא, מקורי ועטור פרסים זה, לא רק היסטוריה שיטתית של הלחימה, אלא ניתוח של ההיסטוריה העולמית והתפקיד שממלאת בה האלימות – אותו הדחף שממריץ את האדם להילחם. הספר מציג את מרכזיותה של הלחימה בתולדות האנושות. הספר סוקר היבט זה מתקופת האבן ועד העידן המודרני. המחבר מתאר כיצד גילוי טכנולוגיות צבאיות כברונזה, ברזל, אילוף הסוס להרתם למרכבה, השימוש באבק השרפה ולסוף פצצת האטום, סייעו לפיתוח הלחימה. המחבר מגיע למסקנה, שמאז ומתמיד ביקש האדם להגביל את תוצאות אלימותו ועתה, בתקופה הגרעינית, ההגבלה הן הכרח. קיגן סבור שזמן רב מדי נכתבה ההיסטוריה של הלחימה כמחקר מקצועי על "המלחמה כהמשך המדיניות" – כאמירתו המכשילה של קלאוזביץ – או כסיפור-אימים. לעיתים קרובות התעלמו הכותבים ממרכזיותה של המלחמה בתרבויות האנושיות ומריבוי צורותיה בחברות שונות. סיפור המלחמה נפרש כאן – למן הקרב הפולחני של תקופת האבן עד ההרסנות הניהיליסטית של הלחימה ההמונית בעידן המודרני – בתנופה היסטורית מרשימה ותוך סיקור התוקפנות האנושית בריבוי של הקשרים: מכללי הקרבות של ליגיונות רומי, כוחו של ה"רעיון" במלחמות האיסלם, התוקפנות הבלתי-מרוסנת של פרשי הערבות מאטילה עד ג'ינגיס חאן ועד ניסיונות הציוויליזציה הסינית להשיג את יעדיה בלא אלימות. המחבר מתאר בפירוט מאיר עיניים כיצד תרבויות קשורות לסגנון לחימה. הוא מתייחס בניתוחו לתמורות הגדולות בטכנולוגיה הצבאית – גילוי הברונזה והברזל, אילוף הסוס להירתם למרכבה ולשאת את רוכבו, השימוש באבק-השריפה וגיוס המדע והתעשייה ליצור נשק השמדה המוני במאה העשרים, שהגיע לשיאו בפיתוח הפצצה האטומית. מניתוחו של קיגן, הנעזר בהבחנות אנתרופולוגיות, אתנולוגיות, פסיכולוגיות והיסטוריות, עולה, שמאז שהחלו להתארגן החברות היתה הלחימה מרכיב של התרבות האנושית. אולם הוא מצביע על העובדה שמאז ומתמיד ביקש האדם להגביל את תוצאות אלימותו ועתה, בתקופה הגרעינית, ההגבלות הן הכרח – אם חפצי חיים אנו. ג'ון קיגן היה מרצה בכיר להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית סאנדהרסט. הוא מחברם של ספרים רבים, בהם פני המלחמה, מסכת הפיקוד (דביר 1993). המלחמה בים ומלחמת העולם השנייה. הוא עמית החברה המלכותית לספרות ובמלחמת המפרץ הוא קיבל את אות קצין מסדר האימפריה. ...

ג'ון קיגן מבקש לעמוד על מהותה של מנהיגות צבאית ועל טיבו של המנהיג הצבאי. הוא מונה ארבעה סוגי מנהיגות: מנהיגות הירואית – כפי שבאה לידי ביטויה הדרמטי בחיי אלכסנדר הגדול שנחלם תמיד בראש חייליו ונפצע פעמים אחדות במהלך עשר שנות מלחמה. מנהיגות אנטי-הירואית – שמייצגה הדוכס מוולינגטון. הוא נמצא תמיד סמוך לקו החזית, ניהל בעצמו את חילותיו ותכנן בקפידה את הקרבות שהביסו את נפוליאון. מנהיגות לא הירואית – בדמות גנרל גרנט, שניצח את הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית. הוא לא נזקק למסיכת פיקוד: לקרבות רכב שיכור כשסיגר תקוע בפיו. גבורה מזויפת – טיפוסית להנהגתו של היטלר, שרק לעיתים נדירות התקרב לחזית ברכבת נוחה. בכשרון ספרותי רב מובא סיפור הקרבות העיקריים של המפקדים ומתוארים יחסי הזיקה, אופני התקשורת, התגמול והמופת ביניהם לבין חייליהם....

"כמעט כל החיילים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ורוב החיילים שהשתתפו בשנייה, גם בצבאות המנצחים, העידו על הרגשת הקטנות והאפסיות שלהם, על הליכתם לאיבוד בשיממון הפיזי הנשלט על־ידי כוחות אדירים חסרי גוון אישי". בנימה בלתי שגרתית זו מתאר הספר שלפנינו את הקרב מנקודת ראותו של האדם הלוחם. שלא כבתיאורי קרב מקובלים מופיע כאן החייל במרכז על מצוקותיו (רעב, עייפות, פחדים) על הישגיו (ניצחון, הישרדות) ועל כישלונותיו (פציעה, שבי, מוות) – כל אימי הקרב בצד יצרים הדוחפים אלי קרב. את כל אלה מנתח המחבר אגב תיאור קרבות שונים שהתחוללו בחמש מאות השנים האחרונות. מלחמות הדורות האחרונים, ובמיוחד שתי מלחמות העולם, לימדונו, שתנאי הקיום בשדה הקרב המודרני, המצטייר לעינינו כנוף סוריאליסטי הלקוח מן הדמיון, משפיעים על האדם ועל התנהגותו וכיצד ייראו הדברים בעתיד? "אין לנו תמונה ברורה, כיצד תיראה במציאות התנגשות בין שני צבאות כאלה... וטוב שכך, משום שזו עלולה להיות הקדמה לירי של כלי נשק גרעיניים; אולם מלחמת יום הכיפורים... סיפקה לנו רמזים אחדים..." ...