https://wp.me/p4kTCp-5Zn
בפרק בסדרת הדרמה "ג'אג" (עונה 2, פרק 11), מסביר מ"פ הכשרות של סיירת חיל הנחתים האמריקני לסמל צוות, שהציע שחניך שנכשל במסלול המכשולים יחזור על המסלול מחר: "אין מחר בקרב". בהמשך הוא שואל אותו: "האם היית בקרב?", ולאחר שהלה עונה שאכן היה ממשיך המ"פ: "האם אי־פעם לא היית מפוחד, לא עייף?". הסמל, שמבין את הלקח, מורה לחניך לרוץ שוב את המסלול. הפעם, בעידוד חבריו לצוות, עמד בכך החניך בהצלחה.
חשבתי על הסצנה הזאת בשעת שקראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן "פני הקרב" (הוצאת מערכות, 1981). "העיון בקרב הוא אפוא תמיד עיון בחרדה, ובדרך כלל – באומץ; הוא תמיד עיון במנהיגות" (עמוד 298), כתב קיגן. זהו עיון: "באי ודאות ובספקות, במידע מוטעה ובחוסר הבנה; בדרך כלל הוא עיון באמונה, ולעתים – בחזון; הוא תמיד עיון באלימות, לעתים – גם באכזריות, בהקרבה עצמית וברחמים" (עמוד 299).
בספר ניתח קיגן שלושה קרבות שבהם לחם הצבא הבריטי: אז'נקור (1415), ווטרלו (1815) והסום (1916), על מאפייניהם הייחודיים ועל כלי הנשק שהופעלו בהם, וביקש להסיק מהם: "כיצד ומדוע שולטים על הפחדים שלהם האנשים שהיה עליהם (ושמוטל עליהם) לעמוד מול כלי נשק אלה, כיצד הם עוצרים את שטף הדם מפצעיהם, וכיצד הם מתים" (עמוד 75).
בניגוד לפרק הקצר על קרב אז'נקור שנערך ב־1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה שבה הביסו הקשתים של המלך האנגלי הנרי החמישי את הפרשים הצרפתים, הרי שהפרק על קרב ווטרלו שבבלגיה, 400 שנים לאחר מכן, הוא פרק מקיף ומלמד. היה זה הקרב המכריע במלחמה נגד הצבא הצרפתי בפיקוד נפוליאון בונפרטה, ועל הצבא הבריטי בקרב פיקד גנרל ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, קצין חי"ר בהכשרתו שהתעקש לפקד על הכוח מלפנים. "וולינגטון היה נתון בשדה הקרב של ווטרלו בסכנה גדולה יותר מאשר כל אחד מפקודיו" (עמוד 331), משום שבמהלכו רכב על סוס מגזרה לגזרה, כדי להיות היכן שיוכל להשפיע, לפקד ולשלוט על מהלך הקרב.
קיגן ציטט בספרו את אילס, מ"פ בבריגדת הרובאים ה־95, שסיפר כיצד בלמו הסתערות של כוח פרשים צרפתי: "עצרתי בעד האנשים מלירות, עד שהפרשים הגיעו למרחק שלושים או ארבעים מטרים מן המערך, ואז יריתי מטח מן הפלוגה שלי; התוצאה הייתה, ביחד עם האש של הגדוד ה־71, שכל כך הרבה סוסים נפלו ארצה עד שנבצר מן האויב להמשיך בהתקפה" (עמוד 155). האש היעילה שהפעילו הבריטים, בעיקר זו של הרובאים בשדה, הכריעה את הקרב, והצורך להפעילה ביעילות נותר חיוני גם כיום.
קיגן טען כי: "הצרפתים הובסו לא על־ידי מצביאות מזהירה יותר ולא על־ידי טקטיקה טובה יותר או פטריוטיזם עדיף, אלא על ידי קור רוח וכוח סבל" (עמוד 193). סביר שהניצחון בווטרלו הושג גם בזכות כישורי המצביאות של ולינגטון, אולם גם בזכות האיתנות שהפגינו לוחמי החי"ר, הפרשים והתותחנים הבריטים.
הפרק על היום הראשון בקרב על הסום ב־1 ביולי 1916, שבו לחמו זה בזה צבאות בריטניה וגרמניה בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה, הוא המרתק בספר. לאחר הפגזה ארטילרית מסיבית, הסתערו גדודי החי"ר הבריטים מן החפירות לעבר הקווים הגרמנים. סמל בריטי תיאר את שחווה באותה הסתערות: "יכולתי לראות, משמאלי ומימיני, שורות ארוכות של אנשים; ואז שמעתי את התקתוק הקצוב של מכונות ירייה ממרחק. לאחר שהתקדמתי כעשרה מטרים נוספים נראה, כאילו נותרו רק אנשים מעטים סביבי; לאחר שהתקדמתי כעשרים מטרים, נראה כאילו נשארתי לבדי. לאחר מכן נפגעתי בעצמי" (עמוד 246).
קשה להאמין שבשדה הקרב המודרני נראה הסתערות המונית שכזאת לעבר יעדי אויב, ועדיין די להיזכר בקרב שניהל גדוד 931 מחטיבת הנח"ל, בפיקוד סא"ל אבי דהן, נגד פעילי חזבאללה בע'נדוריה במלחמת לבנון השנייה (במהלך הקרב ספג הגדוד שני הרוגים ו־32 פצועים) כדי להבין שקטלניות אמצעי הלחימה רק גדלה, ושהכוח עלול לספוג נפגעים רבים בזמן קצר. למרות הנפגעים, כתב לימים דהן במאמר ב"מערכות" ובו טען: "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע, יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה".
בחזרה לקרב הסום. "למרות אבדות כבדות מאש מכונות ירייה, הצליחו גדודי הרגלים הקלים של המלך (יורקשייר), ה־9 וה־10, לחצות את שטח ההפקר. הם מצאו פרצות טובות בגדר התיל הגרמנית, ירו והשליכו רימונים על המגינים הגרמניים שהתנגדו להם והשתלטו על החפרה הקדמית. שם הצטרפו אליהם גדודי העתודה שלהם – גדוד הרגלים הקלים ה־15 (דורהאם) והגדוד ה־1 של מזרח יורקשייר, והם המשיכו לנוע בעקבות מסך האש אל החפרה הגרמנית הבאה; שם לקחו בשבי ושלחו אל העורף כמאתיים שבויים גרמניים. כל זה נמשך כעשר דקות, במהלכן נהרגו או נפצעו כמחצית מהחיילים ורוב הקצינים" (עמוד 250).
עשר דקות של לחימה אינטנסיבית, והגדודים הללו, שביחס לאחרים הצליחו להתקדם ולכבוש יעדים בשדה הקרב, נעצרו. הלוחמים, שהיו תשושים מהלחימה, פשוט לא יכלו להתקדם יותר. קיגן הדגיש כי גם בסום האיתנות, בדומה לזו שהפגינו הרובאים בווטרלו מאה שנים קודם לכן, נותרה חיונית.
לקח נוסף שאותו מנה קיגן נגע לכך שבמלחמה מוצאות עצמן יחידות בפעילות שונות מייעודן. במלחמת העולם השנייה למשל, כתב קיגן, "יחידת הקומנדו ה־3 – כוח פשיטה שיועד וצויד לתקופות חשיפה קצרות ביותר כלפי האויב – בילתה חודשיים ביער דה באון, באגף השמאלי של ראש הגשר בנורמנדיה, ותוך כדי כך איבדה את רוב קציניה ויותר ממחצית אנשיה" (עמוד 305). היחידה, בפיקוד לוטננט־קולונל פיטר יאנג, שהייתה חלק מבריגדת השירות המיוחד ה־1 של הצבא הבריטי שנחתה מן הים, הפגינה יכולת קרבית גבוהה ועמדה במשימותיה על אף הנפגעים והתנאים הקשים. המלחמה, אם כן, תיראה אחרת משדמיינת, ובעיקר לא צפויה. החוכמה היא לגלות גמישות ולהתאים במהירות לשינויים.
העיתונאי יואב זיתון צייץ לאחרונה בטוויטר כי כיום, בצבא היבשה הסדיר, המ"פים החדשים "התגייסו אחרי צוק איתן, נוב' 14, מרץ 15. כמעט ולא נותרו מג"דים שלחמו בלבנון השנייה. יש מח"טים בודדים שהספיקו לשרת ברצועת הביטחון. רוב הקצינים הקרביים בדרג הטקטי שהפך לאסטרטגי – לא חצו מעולם את הגבול לעזה או ללבנון. עליהם יתבסס המטכ"ל בתמרון הבא". אפשר לפרש את הנתונים הללו גם לחיוב, ולהסיק מהם שמצבה הביטחוני של ישראל משופר. ואולם, כפי שאמר באחרונה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, "מלחמות יכולות לקרות גם אם לא תכננו אותן".
אין בכך חדש. פעמים רבות הוטלו לקרב כוחות "ירוקים", שהן המפקדים והן החיילים היו חסרי ניסיון קרבי של ממש. גם בצה"ל מי שפיקדו על מחלקות ופלוגות בצבא הסדיר (וגם לא מעט מפקדים במילואים), בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, כמעט לא התנסו קודם לכן בלחימה של ממש.
ניסיונם הקרבי של המג"דים, בחלקם, כלל בעיקר את מלחמת סיני שנמשכה שבוע. והנה במלחמה הם פעלו היטב, עמדו במשימות והפגינו חשיבה תחבולנית, יוזמה והתקפיות. כיצד? התשובה טמונה בהכנה שקדמה למלחמה. באימונים, בהכנה המנטלית ובהבנה ובלימוד מקצוע המלחמה. זהו לקח שכוחו יפה גם כיום.
בהרצאה שנשא הסביר הרמטכ"ל כוכבי כי תפיסת ההפעלה שגיבש צה"ל היא בהתאם לעקרונות המלחמה "והתחבולה בראשם, וכמובן שמרכיב רוח הלחימה". לדבריו, הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חזבאללה יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, בלב השטח הבנוי והמאוכלס או בשטח הפתוח. כדי להכין את הכוחות שיפעלו בתמרון, ציין, צה"ל מתאמן יותר במרחב בנוי, בלילה ובאופן רב־זרועי. לדבריו, בצה"ל משקיעים רבות באימוני מפקדים, משום שמי "שבסוף מוביל את הניצחון זה המ"מ, והחיילים הולכים אחריו".
בהקדמה לספר "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986) כתב התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, שבעצמו לחם כקצין חי"ר בקרב על הסום, כי הדוכס מוולינגטון טען כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב" (עמוד 11).
מפקדים, במיוחד בצבא יבשה, נדרשים להוביל כוחות לשטח שבו, לרוב, לא היו. האתגר הופך מורכב יותר מאחר שהלחימה היא חוויה שלא ניתן באמת לדמות באימונים, אף שיש לקיים לאימונים מציאותיים וקרובים במתווה שלהם ובתנאי השטח למשימות שיוטלו על היחידות. על כן מוטל על המפקדים לדמיין כל העת, על בסיס מודיעין וניסיון מבצעי, מה יהיו מאפייניו ואתגריו של שדה הקרב שבו יילחמו.
כאן נכנסים לתמונה ספרים כמו "פני הקרב", שהוגדר בצדק כספר שחובה שיהיה במדף הספרים של כל מי שרוצה לפקד בקרב, הממחישים לקורא את עקת הקרב, העומס הגופני והנפשי, אתגרי הפיקוד וכן את הלחימה מטווחים קרובים באויב.
כבר בראשית הספר כתב קיגן שהאתגר של כל מפקד צבאי נותר כשהיה. "מכיוון שתפקידו יהיה לאסור על אויביו קרב בתנאים שלו ולכפות אותם להילחם על־פי הכללים שלו, ולא על־פי הכללים שלהם" (עמוד 21). על כן יש להתאמן, לחשל את הרוח, לדמיין איך ייראה שדה הקרב ולקרוא על תופעת המלחמה, מקורותיה וביטוייה בהיסטוריה.
(פורסם במקור בכתב העת "בין המערכות", 4 בפברואר 2021)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
