בספרה איך רוקנתי את בית הוריי מתארת לידיה פלם התמודדות עם החפצים שנותרו לאחר מות הוריה, ומתוך כך שוזרת צמה של אבל הכרוכה ביחסיה המורכבים עם הוריה ובייחוד עם אמה, בקושי הבלתי נסבל של המוות, לצד ההקלה המשונה שהוא מביא. במקביל לפעולת הריקון הפיזית המתוארת בספר הולך ומתמלא במהלך הקריאה חלל רגשי – באוצר מילולי של רגשות ותחושות סותרים, בתנועת ספירלה של זריקה, צבירה וחלוקה, בדיון בירושה, בבדידות ובשמחה. הספר, המסרב להיענות ל"גבולות הטעם הטוב", יוצר שחרור מחשבתי ורגשי ביחס לנושא הטעון – מות הורים. בד בבד נפרש בספר נתיב אחר, מתוך גילוי שרידי זיכרונות שתוקים של הוריה היהודים ממחנות הריכוז שמהם ניצלו. זיכרונות ואובדנים אלו חקקו בתוכה ירושה בלתי מדובבת, עלומה. היא מטפלת במוקדי הריק הללו ומשלימה, במידה רבה, את מה שלא יכלו הוריה לעשות – מציאת מנוחה למשפחתם שנספתה ולנעוריהם שנכחדו באכזריות, כמו גם לחרדות שנכרכו בנפשה שלה. זהו ספר מרגש עד מאוד וחכם, אשר נע בתוך סערת נפש, בדיווח כמעט לאקוני, ויוצר מעין בית מילולי לזה הנעזב והמרוקן, לעזובה, לריקון, לחלל זמני של אבל המהדהד בחופשיות את הקולות. "סטופ! די! לזרוק. לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות". [מתוך הספר "איך רוקנתי את בית הוריי"] ספריה של לידיה פלם מתורגמים מצרפתית לשפות רבות, ועתה לראשונה לעברית....

מכתבי אהבה בירושה מתאר כיצד מצאה המחברת, לאחר מות הוריה, שלוש קופסאות גדושות מכתבים – מכתבי האהבה של אביה ואמה. המכתבים נכתבו בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, בעת שהאם, ניצולת צעדת המוות באושוויץ, שהתה בבית מרפא לחולי שחפת. הזוג ז'קלין ובוריס – שאיבד את עברו ואת משפחתו באימי המשטר הנאצי – מצא זה את זה ותכנן חיים חדשים יחד, חיים אוהבים. זהו מסעה של בת אל עברם של הוריה בטרם היו להורים, מסעה של בת אל ההיסטוריה המושתקת של כאביהם, של זהותם; זהו גם מסעה של בת אל חיוּתם של הורים מתים, דרך כתבי היד הרעננים, כאילו לא עברו 60 שנה... מסע אל אם ואב שהתגלו לה מחדש בפנים מוכרות ואחרות כאחת. "הם כבר לא כאן כדי לראות את שמחותיי וטרדותיי. במחשבותיי אני מספרת להם על כל אלה – מעברי דירה, נישואים, ספרים, ימי הולדת, נסיעות, הילדים שגדלים, כל אותם דברים שממלאים חיים [...] לעתים אני חושבת שהלכו לעולמם כבר לפני יותר מדי זמן, שעליהם לשוב, כמו שחוזרים מנסיעה או מהיעדרות ממושכת. אינני בטוחה שהלא-מודע מכיר במוות, אלא רק בפרידה. מה פירושו של דבר להיפרד לתמיד? מה זה תמיד? האם נחוצים חיים שלמים כדי ללמוד לחיות? האם אפשר להיות מבוגר ולהישאר ילד קטן בפינה חבויה של הנפש? האם כמו העצים אנו שומרים בלבבותינו סימנים מעגליים מכל התקופות?". [מתוך "מכתבי אהבה בירושה"]...

העיסוק בטקסט הפרוידיאני ובדמותו של פרויד אינו נובע רק מעניין היסטורי אלא מהניסיון להבין את עצם בריאת הפסיכואנליזה. שהרי קורות חייו של פרויד וסיפורה של הפסיכואנליזה קשורים זה בזה בקשר הדוק. בעיני עצמו, פרויד אינו מטפל אלא כובש, ארכיאולוג, בלש של נפש האדם. כאשר הוא חוקר את הלא-מודע ומציגו במילים, אין הוא חושש להתקדם, לחדור עוד ועוד אל המעמקים, להכיר מקרוב את מושא כיבושו. ישנו יסוד מאוד מוחשי, חושני, מיני אפילו, בקשר שהוא מקיים עם מחקרו. כדי להוציא לאור ידע על אודות הסמוי, אשר ניגשים אליו בדרכי עקיפין, הוא מעז להישען לא רק על סיפורי מטופליו, אלא גם על חיי היומיום שלו, חלומותיו, נסיעותיו, קריאותיו, המתח הפורה שהוא מטפח בינו ובין יהדותו, אהבת הידידוּת שלו והקסם הדו-ערכי שהוא מוצא בדימויים. בספר שלפנינו מתחקה לידיה פלם אחר האמצעים והעולמות הפנימיים שפרויד עושה בהם שימוש כדי להגדיר את מה שמתנגד לעצם הייצוג – הלא-מודע. כבלשית היא מתגנבת אל האינטימיות היוצרת של פרויד ומראה כיצד רעיונותיו זוכים לביטוי בתשוקת הארכיאולוגיה שלו, ביחסים הנרקמים בין ניסיונו הקליני לבין היצירות הספרותיות שהוא קורא – בגיבוש התיאוריה שלו באנליזה העצמית. לידיה פלם היא פסיכואנליטיקאית וסופרת. בעברית ראה אור ספרה" איך רוקנתי את בית הוריי" (רסלינג – סדרת ושתי, 2007)....