ספרה המצויין של <mark>אנייס אומבר</mark>, צרפתייה, חוקרת והיסטוריונית אמנות. אנייס בת כ- 45 עם פלישת הגרמנים לצרפת, אמא לשני בנים בוגרים, לא מסוגלת לעמוד מהצד ולשתוק עם כיבוש צרפת. היא חוברת למספר נוספים באחת ההתארגנויות הראשונות של ההתנגדות לנאצים בצרפת. למרות הסיכונים וחוסר האמצעים הם מוציאים עיתון מחתרתי בשם "רזיסטאנס", משיגים מידע מודיעיני ומעבירים אותו, מסתירים ומסייעים לחיילים, בעיקר טייסים, של בעלות הבר

נתחיל בזה שמדובר על ספר טוב. אבל חשוב לציין כאן מייד שמדובר בתקופת הנאצים, בסופרת לא יהודייה, שהרקע להתעללות בה היה אידיאולוגי ושחלק גדול מחבריה נשארו בסוף המלחמה בחיים, כולל בני משפחתה. וכאן ה"בעיה" שלי. "התרגלתי" לסיפורי השואה הנוראיים של הניצולים היהודיים. לתיאורי רצח-לשם-רצח, רצח-לשם-חיסול ה"בעיה היהודית". ואחרי זה - הכל נראה כל כך קטן וכל כלא הוא טוב ממחנה ריכוז וגם כשהנאצים רוצחים אז זה לא "