לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". למרות מספר אי דיוקים, הסיפור של העיר הלבנה עם בתי הבאוהאוס שצמחו מן החולות אומץ על ידי הקהל הרחב בארץ ואף זכה בהכרה בינלאומית ששיאה הכללתה של תל אביב ברשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. "עיר לבנה, עיר שחורה" מראה כיצד חרג הסיפור של העיר הלבנה מהדיון בארכיטקטורה המודרנית ובאדריכלות התל אביבית; כיצד הוא שימש מרכיב עקרוני לא רק בבנייתה של העיר אלא גם בהבנייתן של הזהות, התרבות והרטוריקה הלאומיות; וכיצד הוא נהפך לחלק מההיסטוריה ה"כללית", הפוליטית של תל אביב, של ישראל ושל המזרח התיכון. "עיר לבנה, עיר שחורה" מבקש להציע מתווה לסיפור חדש, שבו תל אביב אינה צומחת לבד מן החולות, כפי שצייר אותה נחום גוטמן, וגם לא נבנית "מקצף גל ועננה", כפי שכתבה נעמי שמר, אלא נולדת ביפו ומתעצבת על פי יחסה ליפו. הסיפור הזה הוא לא רק על ארכיטקטורה, בנייה וכתיבה, אלא גם, ואולי בעיקר, על מלחמה, הריסה, מחיקה, ומחיקה של המחיקה. אפשר להתווכח אם בסיפור הזה, שלכאורה סופו ידוע מראש, יש טובים ורעים, אבל אין חולקים על כך שיש בו מנצחים ומפסידים; ואם סיפורם של המנצחים נקרא "עיר לבנה", סיפורם של המפסידים ראוי שייקרא "עיר שחורה"....

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25. בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, הוא היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב. יסקי תמיד העדיף את הפשוט על המורכב, את העממי על המונומנטלי, את הקונקרטי על המטפורי. לכל אורך הקריירה שלו, הוא תכנן בעיקר בנייני חולין, בניינים יומיומיים, שימושיים, "רגילים". עבודותיו מייצגות את הזרם המרכזי של האדריכלות בארץ ואת הדרך שעשתה מהמצאת הישראליות ועד להשתלבות בגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה של שנות החמישים ועד לארכיטקטורת הזכוכית הנוצצת של תחילת המאה ה-21. אברהם יסקי (נ' 1927) הוא מהפורים והבולטים באדריכלי ישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, יסקי היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב. עבודותיו זיכו אותו בפרסים חשובים, בין השאר בפרס רוקח (1957 ו-1976), פרס רכטר (1970) ופרס ישראל לאדריכלות (1982). שימש חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו (1979-1983), יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל (1983-87), פרופסור-חבר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (1987-1991), נשיא לשכת המהנדסים האדריכלים והאקדמאים (1987-1993), ראש ביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב (1998-1994) ....

האדריכל שרון רוטברד, מחבר ״עיר לבנה, עיר שחורה״ ו״אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית״ ועורכם של ספרים רבים, מספר הפעם את סיפורה של פריז המודרנית דרך אסופה של 44 טקסטים שאותם תרגם מצרפתית ובצדם הוסיף מבואות, מובאות, הערות ואחרית דבר וכן 64 מפות, איורים תרשימים ותצלומים. כל הטקסטים המתפרסמים באסופה רואים אור לראשונה בעברית.  ...