תל אביב היא לא רק עיר, היא גם פרק בהיסטוריה הציונית ומושג מפתח של התרבות הישראלית. היא הגשמתו של חזון והתגלמות של רעיון. היא אמיתי ומיתית. היא קיימת לא רק כמכלול של בניינים ורחובות אלה גם מנוסחת במונחי התשובות לשאלה מהי תל אביב. תל אביב נבנתה בלבנים ובלוקים, אך נבראה במילים המגדירות את מהותה ומכוננת אותה כעיר מיתית. תל אביב המיתית היא הפיגום הרעיוני שהעיר נבנית עליו בתודעה התרבותית. היא מייצגת תפיסה אידא(ל)ית של העיר כישות החורגת מן החולף ומהתנסויות היום- יום. הספר עוסק בפנים השונות של תל אביב המיתית: העיר העברית הראשונה, שיצקה הוויה עירונית חדשה בתבנית הציונית של גאולה לאומית והייתה לביטוי של מחויבות לחזון תחיית התרבות והשפה העברית; העיר ללא הפסקה היא העיר הגדולה, הדינמית והמתוחכמת, המקדמת את הדימוי העצמי שלה כעיר נאורה וסבלנית; העיר הלבנה היא דימוי חזותי שנעשה למותג המבטא מחויבות למורשת הבנויה של אדריכלות הסגנון הבין- לאומי. מלמד זאת הספר עוסק ביריבות הסמלית בין תל אביב לירושלים ובאתרים שהיו חלק בלתי נפרד ממיתוס העיר: רחוב דיזנגוף, רחוב שנקין, חוף הים וכיכר העירייה.