ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, הוא היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב.
יסקי תמיד העדיף את הפשוט על המורכב, את העממי על המונומנטלי, את הקונקרטי על המטפורי. לכל אורך הקריירה שלו, הוא תכנן בעיקר בנייני חולין, בניינים יומיומיים, שימושיים, "רגילים". עבודותיו מייצגות את הזרם המרכזי של האדריכלות בארץ ואת הדרך שעשתה מהמצאת הישראליות ועד להשתלבות בגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה של שנות החמישים ועד לארכיטקטורת הזכוכית הנוצצת של תחילת המאה ה-21.
אברהם יסקי (נ' 1927) הוא מהפורים והבולטים באדריכלי ישראל.
יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, יסקי היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב.
עבודותיו זיכו אותו בפרסים חשובים, בין השאר בפרס רוקח (1957 ו-1976), פרס רכטר (1970) ופרס ישראל לאדריכלות (1982). שימש חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו (1979-1983), יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל (1983-87), פרופסור-חבר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (1987-1991), נשיא לשכת המהנדסים האדריכלים והאקדמאים (1987-1993), ראש ביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב (1998-1994)
.