במהלך קרבות מלחמת השחרור הפכה נקודה ספציפית לא רחוק מקיבוץ רוחמה ללשון מאזניים קריטית בהיבט ניתוקו של הנגב משאר חלקי המדינה שבדרך. מדובר בחרבת מאחז. במשך תקופה בת מספר שבועות בספטמבר ואוקטובר 1948 ובפועל בצורה ממוקדת במהלך שמונה ימים, נערכו קרבות על אתר אסטרטגי זה בין הצבא המצרי לבין כוחות של הפלמ"ח, למעשה כוחות צה"ל, כאשר השליטה במקום עוברת מצד לצד, פעם אחר פעם. החרבה הנדונה שלטה על שדה תעופה בח

אבי, קצין שריון שהשתתף בכמה מלחמות בחייו, טוען שכדי להיות לוחם אמיץ צריך להיות די מטומטם. שדה קרב הוא לא מקום מתאים לאדם חכם, מפני שבנסיבות שכאלה, הדבר ההגיוני ביותר לעשות, זה לברוח ומהר. אז כמובן שהעניין מורכב קצת יותר, וגם הוא יודע את זה, אבל בגדול אפשר לומר שאם יורים עליך ואתה לא מפחד – כדאי שתראה רופא.
המספר, יורם, בן דמותו של <mark>פוצ'ו</mark> הצעיר, מעיד על עצמו שהוא פחדן. אם זה נכון ואם לאו, אין טעם לה

זהו סיפורו של ליצן עצוב, שבסוף המופע מוריד את האיפור. אז מתגלות כל הצלקות והחריטות שהחיים השאירו, והוא מדבר עליהם בלי כחל וסרק. בכנות, בלי מיתוסים והפרזות, והקסים אותי בפשטות הישירה והשורשית שלו.

החלק הראשון של הספר, נחמד ונוסטלגי, עם כמה צחוקים שובביים. אלה הם סיפורי תל אביב של פעם, שאותי תמיד מקסימים בהיכרותי אותה. החלק השני, על אף החיוך החבוי בו, קשה ועצוב. החלק השני הוא בעצם "ימי צקלג" בעט

את ספריו המצחיקים עד דמעות ואח"כ חקוקים היטב בזיכרוני, של הסופר:"המורה הדגול שמילקיהו","כשהמורה שמלקיהו היה ילד ","איה הג'ינג'ית ","האח הקטן והמציץ ",את כל הספרים הללו הכתובים על זיכרונותיו של הסופר מימי ילדותו ונעוריו,קראתי בנעורי ואח"כ עם בנותי .{אני ממליצה גם כיום לבני הנוער לקרוא את הספרים הללו כי הם מצחיקים ורלוונטיים להוי בית הספר ולתקופת ההתבגרות }. את הספרים:"חבורה שכזאת","אני פחדן אני",ה

האמת שזו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת באתר סימניה, ומה שמניע אותי לכתוב את הביקורת לספר הזה היא שהוא באמת מעולה!
את הספר "אני פחדן אני" לקחתי בהשאלה מאחד הקצינים שלי כשהייתי בצבא, הוא אמר לי שזה ספר שיפיל אותי על הרצפה. אני אודה באמת, אני לא בן אדם של הומור, ובכלל אני לא אוהבת קומדיה או שמנסים להצחיק אותי, אך הספר הזה כל כך תמים שהוא באמת הפיל אותי מצחוק.
מספרים על יורם, שהוא פחדן. אבל באמת בא

לא סתם יש לי סלידה לא מועטת מספרים ישנים, שהדפים כבר הפכו צהובים, והאותיות השחורות מחוקות מפעם לפעם.
השפה הגבוהה מאוד מייגעת לדעתי, היא יצרה לי סיבוכים רבים וגרמה לי להיאנח בכבדות מפעם לפעם.
אם לא היו מכריחים אותי לקרוא את הספר הזה, כנראה שהייתי נוטשת אותו בעמוד השני או השלישי.
אבל הכריחו אותי.
הבטחתי.
ואני מכבדת הבטחות.
ולמרות שרציתי לדפוק את הראש בשולחן לפעמים מרוב שהשפה הגבוהה עשתה לי כאב

ספר דליקטס. הומור משובח, הווי של ישראל פשוטה ותמימה. נהניתי ממנו רבות בגל 15 ונהניתי ממנו שוב בגיל 58. מומלץ ביותר. אני עדיין צוחק ממנו, ומי לא זקוק למעט צחוק בריא. פוצו במיטבו

זה הספר הראשון שקראתי על המורה שמילקיהו המגוחך והסופר הגדול הזה.
כמובן ששכחתי כבר את העלילה, אבל איך אפשר לשכוח איך הכל התחיל- ציפורה שולחת את שמיל לצרכנייה ובודקת עבורו את המבחנים כשלפתע מגלה מכתב אהבה שמיוד לו, לבעל המפוזר!
כמעט 200 עמודים צפופים עם כתב קטן ולא מנוקד בספר ילדים ונוער שגורם לי לרצות להיות חלק מהפנמיה המשוגעת הזו ולחבק את עדה השמנה, ולשנוא את ענדה ואת פרא הבריון המטומטם.
ושמעתי

לספר הזה יש משהו שאין בספרים אחרים שקראתי. מן כתיבה עם אווירה שאני לא מכירה וסוג של עלילה שאני לא יכולה לשייך לאף ז'אנר מלבד- ספרים שממש כיף לקרוא כי הם סוג-של מצחיקים אבל גם פשוט שובים שכאלה.
וזה מגניב (וזה כזה תיאור צפוי של צעירה שקוראת ספרים של פעם), נהנתי ממש ודיי נכנסתי לזה.

הספר הזה לא מתיימר למכר אותך לשאלות על מה יקרה בהמשך ולמשוך אותך לקרוא אותו בכל שנייה פנויה, לכל אורכו אתה פשוט נה