מגש הכסף וחמגשית הכסף.

זה שאני עושה עבודת חקר על שכונת קטון בירושלים, אתם לבטח יודעים, אבל לעתים המחקר הזה מקבל תפניות, הוא גורם לי התרגשות ועצב, וחשיבה על החיים שלנו, אותם אנחנו אמורים להמשיך כמו במרוץ שליחים בו אנחנו נושאים את המקל, שהעבירו אלנו הדורות הקודמים. זה נשמע כל כך קלישאה, עד לאותו בוקר בו נסעתי לירושלים, עליתי כעולה רגל למקומות המקודשים שלי, הולך ופוסע בשקט חווה את הדומייה שמסביב

בספרו "הקרב על סן־סימון" (הוצאת מלוא, 1978) ביקש <mark>אריה חשביה</mark> לנסות לתאר את הקרב שניהלו לוחמי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח על מינזר סן־סימון במלחמת העצמאות. "הכל ראו בפלמ"ח כוח מיוחד במינו, עשוי ללא־חת" (עמוד 42), אך ניסיונם הראשון לכבוש את המינזר, ב־27 לאפריל 1948, נכשל. אז אמר יצחק שדה, שפיקד על מבצע "יבוסי" שבמסגרתו נוהל הקרב, למפקדי הכוח: "אין דבר. תצאו שוב. והפעם תהיה קטמון שלנו – בכל מחיר. גורל ירוש

גם אם אתם אספנים מושבעים של היסטוריה צבאית, ספק אם תצליחו למצוא סופר עברי שמנתח טוב מ<mark>אריה חשביה</mark>.
הספר סוקר סדרה של מצביאים גדולים, מהם מוכרים יותר ומהם פחות, ומנתח את הקרבות שהוציאו להם מוניטין כגאוני איסטרטגיה וטקטיקה לעולמי עד. תהיינה לעיניכם השורות מהאיליאדה שלפיהן אין לגבר תהילה יותר מגבורתו בקרב.