פטר שלמיל, גיבור הסיפור הזה, הגיע לחווה של אדם אמיד ובכיסו מכתב המלצה, בתקווה להשיג עבודה. באותו מקום ניגש אליו אדם מסתורי, לבוש אפור, ופנה אליו בשיא הנימוס: "בזמן הקצר שהיה לי העונג לשהות במחיצתו יכולתי פעמים אחדות – ירשה-נא לי לומר לו זאת – להתבונן מתוך התפעלות שאין מילים בפי להביעה, התפעלות אין-קץ, בצילו היפה של אדוני, הצל היפה הזה שאדוני מטיל בשמש כמתוך בוז אצילי קל, בלי לתת עליו את דעתו, הצל

המעשה המפורסם באיש שמכר את הצל שלו תמורת הון בלתי מוגבל, הוא ספר נחמד, גם אם לא יצירת מופת כפי שיש הטוענים.
אני משער שהמגבלה של הספר הזה היא שהוא one trick pony, שאפילו עם מספר העמודים המוגבל שלו מרגיש די מעגלי לפרקים; שלמיל מתחבר לדמות מסוימת, הדמות מגלה שאין לו צל, הוא מנודה, וחוזר חלילה..
מה גם שדמויות המשנה לא מפותחות במיוחד. יש את המשרת הנאמן, שכל האישיות שלו היא שהוא משרת נאמן להחריד. למה

רעיון מקורי ייחודי:
אדם מוותר על צילו,
ומגלה שהחיים ללא צל הינם בעייתיים מאוד ואף קשים,
יוצא בנדודים לנסות להחזיר את הצל שלו בחזרה.
הצל למעשה הוא דימוי למשהו אחר... מהו?
המוסר והמידות הטובות? אולי המולדת? ההקשר?
מסקרן אותי איך התרגום החדש.

מתחיל כקלאסיקה גותית, מתפתח למעין אגדת עם בעלת אלמנטים פנטסטיים, ומסתיים בצורה מוזרה ומפתיעה, אוטוביוגרפית מסתבר.
אין ספק ששאמיסו שילב כאן בין כמה סוגי סיפורים, כדי להעביר את המסר שרצה. התוצאה שונה, מעניינת, ומגרה את המחשבה, אבל מה שבאמת עושה את הספר למה שהוא זה חלקו הראשון- הגותי והאפל- בו פטר שלמיל (שם בעל משמעות יהודית ברורה), מבלי להבין מה קורה, מוכר את צילו לשד.
מאותו רגע כל מי שנתקל בו מגי