איזה יופי.
לקח לי המון זמן לקרוא, ולו רק בגלל שאנגלית הולכת לי יותר לאט מאשר עיברית. בסופו של יום אני שמח שקראתי את הספר באנגלית, כי זה איפשר לי יותר זמן במחיצת המשפחה האמריקאית הזו. יום אחרי סיום הקריאה ואני כבר מתגעגע.
במהלך הקריאה כל הזמן ניסיתי לשים את האצבע על "מה עבד בטקסט" ואיך הוא עושה לי את מה שהוא עושה? לעיתים היה נדמה לי שאני מזהה את החוטים בהם מושך פרנזן, אבל תכף הבנתי שהחוטים שוב נע

אני לא אוהב את ג'ונתן פרנזן, הוא מעצבן ומנופח, מלא בעצמו ומציק לי להקשיב לו. בדר"כ כשאני קוראה ספר שאני אוהב, אני מחפש ראיונות עם הסופר, חשוב לי לשמוע עוד ממנו, מאיפה מגיעים הרעיונות, קצת על עולמו הפנימי וסתם מציצנות. אצל ג'ונתן פרנזן, זה לא ככה, אחרי שראיתי אותו פעם בראיון פשוט לא בא לי לשמוע מה יש לו להגיד, נתפס בעניי כיהיר פלצן. לגבי מה שהוא כותב, ואיך הוא כותב, ומה שיש לו להגיד בספרים שלו, או,

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." טולסטוי, אנה קרנינה. גונת'ן פרנזן לקח את המשפט של טולסטוי ושינה אותו טיפה: בספריו של פרנזן כל משפחה מעוותת/מפורקת לרסיסים בדרכה שלה. גם ב"תיקונים" וגם ב"חרות", פורמט המשפחה מעוות בדרך כזו או אחרת... בספר הזה אין ממש משפחה, יש רסיסים, וכמיהה.
פרזנן מפרסם ספר אחת לכמה שנים (בערך 5 שנים), וכשזה קורה אני לא בנוי לדחיית סיפוקים