“אני לא אוהב את ג'ונתן פרנזן, הוא מעצבן ומנופח, מלא בעצמו ומציק לי להקשיב לו. בדר"כ כשאני קוראה ספר שאני אוהב, אני מחפש ראיונות עם הסופר, חשוב לי לשמוע עוד ממנו, מאיפה מגיעים הרעיונות, קצת על עולמו הפנימי וסתם מציצנות. אצל ג'ונתן פרנזן, זה לא ככה, אחרי שראיתי אותו פעם בראיון פשוט לא בא לי לשמוע מה יש לו להגיד, נתפס בעניי כיהיר פלצן. לגבי מה שהוא כותב, ואיך הוא כותב, ומה שיש לו להגיד בספרים שלו, או, שם אני לא אחמיץ אף מילה. כך, בכל כמה שנים שיוצא ספר שלו אני ארוץ לקרוא. כבר הפסקתי לחכות לצאת התרגום, אני קורא ממש כשיוצא חם מהתנור. הספר הזה לא איכזב.
פרנזן יודע לכתוב משפחות, יחסים במשפחה, ציפיות אחד מהשני אכזבות, פדיחות והתפייסויות. במרכז הסיפור הנוכחי משפחת הילדברג, משפחה נוצרית אדוקה, האב כומר אישתו אשת הכומר, ויש להם 4 ילדים, בכור בקולג' אח"כ מלכת הכיתה, בסוף יב' כזה, אחרי זה מתבגר בעייתי בגיל 15 והקטן כיתה ג' ככה. מה שיפה בכתיבה של פרנזן, שכל אחת מהדמויות מקבלת במה, אתה בתוך הראש שלה, ומקבל את סיפור הרקע שלה, כך שאתה יכול להבין "מאיפה היא באה" ולהבין את ההחלטות שהיא מקבלת, לא משנה כמה הזויות הם יהיו. נהנתי מכל רגע בספר הזה, צריך להבין שיש בו גם קצת הומור, וחשוב לדעת לקרוא את הדמויות הקרקטוריות שבו (בעיקר האב הכומר) באופן הזה, לא בלי הומור. נהנתי מאוד.”