“"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." טולסטוי, אנה קרנינה. גונת'ן פרנזן לקח את המשפט של טולסטוי ושינה אותו טיפה: בספריו של פרנזן כל משפחה מעוותת/מפורקת לרסיסים בדרכה שלה. גם ב"תיקונים" וגם ב"חרות", פורמט המשפחה מעוות בדרך כזו או אחרת... בספר הזה אין ממש משפחה, יש רסיסים, וכמיהה.
פרזנן מפרסם ספר אחת לכמה שנים (בערך 5 שנים), וכשזה קורה אני לא בנוי לדחיית סיפוקים ולחכות לגרסה בעברית. הפעם קראתי את הספר תוך שאני מקפיד לברר עם עצמי מה המיוחד בכתבתו של פרנזן, למה אני כה נהנה, ואיך זה שהוא יודע לגרום לי תמיד לזוז באי נוחות בכיסא\ערסל\מיטה (מחק את המיותר). אני חושב שהפעם הצלחתי להבין מה "עושה לי את זה" בכתיבתו. הדמויות אצלו אף פעם לא מושלמות ונקיות מרבב- להפך. כל דמות היא קצת מעוותת לכל אחת ואחת יש רגעים מביכים, רגעים רעים- בקיצור כמו לכולנו.
לכל אחד מאיתנו יש פינות אפלות בעברו, שהיה מעדיף שלא היו קורים- אבל הם קרו. הייתי שמח לספר לכם על כמה משלי, אבל אז הם כבר לא יהיו אפלים. הרבב הזה, שפרנזן מדביק לכל אחת מהדמויות בספר בלי יוצא מן הכלל (ממש באופן מתמטי וחשבונאי, אף דמות לא חומקת) גורמת לדמויות להיות אמתיות ואז אין לך ברירה אלה להזדהות אתם לאהוב לשנוא ולכאוב אתם. הספר הלך איתי חודש ולא הייתה דמות אחת בכול החבילה שלא זכתה ממני לאמפתיה, מצד שני לא הייתה דמות שאהבתי ללא סייגים אולי למעט פיפ- נו דמויות אמתיות כבר אמרתי.
הבן שלי שאל אותי אתמול על מה הספר, לא הצלחתי לענות... הוא אמר לי: "נו בכלליות... לדוגמה הספר גרגור זה ספר על ילד בן עשר שיורד לעולמטה ועוזר להם שם בכל ספר בדרך אחרת, לפי נבואות".
ובכול זאת לא ידעתי איך לענות לו ואני לא יודע מה לספר לכם: בחורה צעירה בחיפוש אחרי אביה, גרמניה המזרחית של טרום נפילת החומה, עיתונות, הדלפות אינטרנט, נפש האדם, אהבה, זוגיות.
אני מוכן לסלוח לפרנזן על זה שהוא לא הצליח להתגבר על היותו אמריקאי בסוף הספר... נו מילא לא פגם מההנאה.

למי שחושש מהאנגלית אני מניח שיתורגם לשפת הקודש ממש בקרוב- רק שלא יקראו לו "טוהר".”