מוקי צור

מוקי צור

סופר


1.
''לכתוב מכתבים'', כתב א.ד. גורדון, ''זה כמו להיות בטבע''. מכתבים מוארים אלו של א.ד. גורדון ואליו מציגים את האיש באמצעות פגישותיו עם משפחתו, עם ידידיו ושותפיו. המכתבים הם אישיים מאוד אך לא פרטיים. קרעי הנפש, חיפושיהם והכרעותיהם של ידידיו הם דרך המלך לעיצוב תורתו. א.ד. גורדון נדד בארץ בין אנשים, בקבוצות, לא כתייר אלא כפועל נודד. הצעירים ראו בו מדריך, למרות שלא היו לו סמכות וכוח. גורדון לא היה פוליטיקאי אלא מנהיג רוחני, מהפכן, קשוב לעולמו הפנימי ורגיש לזולתו. מוקי צור חיפש את הסיפור האישי המסתתר מאחורי המכתבים ובתמצית ניסה לעמוד דרכם על תורתו המיוחדת והמורכבת של א.ד. גורדון. דווקא היום, מקץ 75 שנים לפטירתו, הפכו רעיונותיו לאקטואליים: ביקורתו הלא-רומנטית כלפי המודרניות, שלילת הלאומנות בחידוש החברה והעמדת היחיד - ולא האגואיזם - במרכז....

2.
"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות הים הרחוק נישאת אליך התרוננותה של עיר החולות השאננה, רבת האושר והקלות, עולה שאלה בלבך, מה הכוח שניסך בהם?" ח' רבין, שכונה מבקשת על נפשה, מתוך: "נדבך השכונות העבריות ומאבק עצמאותן". הוצאת ועד השכונות העבריות, תש"ח מאיר גצל שפירא היה סוחר קרקעות עשיר יליד ליטא שעלה לארץ מדטרויט ב-1922. ב-1924 הוא רכש חלקה גדולה בפרדסי אבו-כביר, בין העיר יפו והכפר סלמה, מעבר לגבולה הדרומי של תל אביב. את השכונה החדשה שביקש להקים קרא על שם בתו נעמי-מרים. שפירא קיווה לשכנע יזמים אחרים להקים שם מפעלים ובתי חרושת, בנימוק שלא יהיה צורך לשלם מסים ושלא יוערמו קשיים על הבנייה, כיוון שהמגרשים נמצאים לא ביפו ולא בתל אביב. בסופו של דבר, שפירא חילק את הקרקע למגרשים קטנים של רבע דונם שאותם מכר, עם או בלי צריפים "מחוסרי בטנה", לעולים חדשים אחרים. בשנים הבאות, התעבתה שכונת שפירא והתמזגה עם שכונות נוספות שקמו על אדמות הפרדסים באזור. למתיישבים הראשונים הצטרפו מתיישבים חדשים מבוכרה, ממזרח אירופה, מטורקיה, מבולגריה, מאפגניסטן, מפרס ומסלוניקי. עשר שנים אחר כך סופחה השכונה ליפו, אבל כמו השכונות העבריות האחרות של יפו, היא לא הפכה לחלק מהעיר יפו. עד מלחמת העצמאות עמדה השכונה בקו החזית של המלחמה בין יפו לתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות סופחה שכונת שפירא יחד עם יפו לתל אביב. אך גם הפעם, כמו השכונות העבריות האחרות של יפו, היא לא הפכה לחלק מתל אביב. הספר מבקש לעשות צדק עם מקום שעד כה נפקד לא רק משתי הערים, אלא גם מהספרים על אודותיהן. הוא פרי עבודה של רבים ששקדו במשך שנים ארוכות על איסופם של הסיפורים, העדויות והתעודות - תושבי השכונה בעבר ובהווה, חוקרים, פעילים ומתנדבים. הספר הוא סיפורם של תושבי שכונת שפירא לדורותיהם ומעין תשובה לשאלה של חיים רבין מה הכוח שניסך בהם: התרוננותה של עיר החולות השאננה עדיין נישאת אליהם עם אדוות הים הרחוק, אבל הכוח שלהם הוא בסיפור שלהם. ...

3.
4.
5.
מתוך פתח הדבר, מאת העורך, מוקי צור: "שנות טובות" הוא הכינוי העברי לאיגרות הברכה שהופצו בהמוניהן מסוף המאה התשע - עשרה ובמשך המאה העשרים בין יהודים. ...הן לא באו לעשות סדר עולמי חדש, אלא נאחזו בצבעוניות הנוף, בילדותו של האדם, ברסיסי אהבתו, במסורות שהוא גיבש... ...ספר זה, העוסק בפריטים עממיים מן העבר, מביא קולות וצבעים המכוונים להיות מתנה, 'לעשות טוב'. ההדחקה היא חלק מהם. אין הם חלק מהאמנות הקוטעת, החושפת, המבקרת, ואף אין הם תפילה רצינית המעלה אדם לגבהי ההתבוננות... הקיבוץ שאותו צילמו, ציירו וכתבו מצוי היום על פרשת דרכים.רבים ממהרים לשלוח ממנו ואליו "אגרות פרדה" - ויש אפילו הכותבים איגרות חורבן. אך ספר זה הוא כשנה טובה: יודע הוא כי גם לכחול - ירוק יש מה להוסיף על המשקל של כל אלה הלוקחים ברצינות את האיחולים ומעזים לאהוב."...

6.
בספר, שהגותו משולבת בנימה אוטוביוגרפית, מנסה מוקי צור, חבר קיבוץ עין-גב, להתמודד עם בעיות מצפון ורוח שהתעורר לאחרונה בלבם של יהודים חושבים ובקרב הנוער הישראל. נקודת-המוצא בדרך חשיבתו היא הכרעתם של ראשוני החלוצים לחיות ולהיאבק, אשר מצאה את ביטויה המובהק בהגותם של י.ח. ברנר, א.ד. גורדון וברל כצנלסון. ולאורה הוא מנסה לבחון את דמותו הרוחנית של הנוער הישראלי, את בעייתיותה של הציונות ואת הסיכויים לתחיה יהודית וציונית. ...

7.
8.
9.
אביב מוקדם...ואחרון. אביבו של עלם ממשפחה יהודית מתבוללת בדרום - רוסיה, משורר שבנפשו כמיהה בלתי מרווה לטוב וליופי בחיים, שהגיע לארץ ישראל בתקופת העליה השניה (1910) והוא חולם. רומנטיקן ללא - תקנה, המחפש זיקת - מישרין עם בני - אדם היה צבי שץ: ועם זאת לוהט ביצר ההגשמה וחותר ל"תיקון" החיים והחברה. ראשון להוגי הקבוצה הקטנה "האינטימית" ואחד מיוצרי הקבוצה. מוקי צור, חבר עין - גב, משרטט את דמותו של צבי שץ כפי שהיא עולה ממכתביו, רשומותיו, סיפוריו ושיריו: ולצידו את דמות רעייתו רבקה לבית יצקר - אשה אצילה, התובעת הרבה מעצמה ומזולתה, כמהה ליופי, ומשלמת על כך מחיר כבד. רבות מן התעודות מתפרסמות כאן לראשונה, והן מעידות על מתח ההאבקות בנפשו של שץ בין הצורך האישי העמוק ביצירה אמנותית ובין התביעה לחיי עבודה ואחריות חברתיתי. מעטות היו כל שנותיו בארץ (1910 - 1921) תחילה כפועל ולאחר מכן כחיל מתנדב בגדוד העברי (הגדוד ה - 40): ומעטות מהן השנים שבהן הגיע ליכולת יצירה בעברית, ובהן כתב את סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה", את קומץ שיריו ואת רשימותיו. בפרוץ המאורעות באחד במאי 1921 נזעק צבי להצלת קרובי משפחתו וכמה מחבריו שהיו מנותקים בבית מבודד בין ערבים, באבו - כביר, פרברה של יפו. ועימם - עם האב יצקר ובנו, עם צבי יוגיג ויוסף לואידור ועם יוסף חיים ברנר נרצח....

10.
מוקי צור, ההולך בעקבות ראשונים ועמל לגלות את צפונותיה של העליה השניה, החל לראיין את אליעזר משה סלוצקין - מראשוני דגניה, כנרת ועין חרוד - לצורך המחקר ההיסטורי, אך עד מהרה גילה מולו אדם שסיפר את עצמו בעצב ובחיוך. במשך שנים התמידו להיפגש - סלוצקין סיפור סיפורים, שב וסיפר, ובכל פעם חשף רובד נוסף - עד פגישתם האחרונה, שבה סגר באופן מופלא את מעגל סיפוריו. היה זה ערב יום הולדתו המאה. בן מאה שנים וכמה ימים נפטר סלוצקין, וערב מותו הצהיר "את החשבון עם המוות טרם סיימתי". עם מותו נפתח ארכיונו ופרקים מעזבונו שולבו כאן באותו שיח מיוחד המגשר בין תקופות ואנשים, בין זיקנה לילדות, בין אהבה לאסון....

11.
יהודה שרתוק - שרת, איש מוסיקה וחלוץ, מטורף לשפה העברית, עובד במחצבת עמק יזרעאל: ממעצבי סדר הפסח של יגור והתנועה הקיבוצית, חי חיים מלאי סתירות ומתחים. הוא לא ניסה לבחור בין האפשרויות אלא להתמודד אתן ולחיות אותן עד תום. לעתים קרובות נסיונות אלה הביאו אותו ליאוש. הוא היה אמן יחיד, איש אוהב גדול, אך גם שליח, איש שחי את להט זמנו מתוך אחריות מלאה על סביבתו. דרך מאבקיו הפנימיים ומעשיו של יהודה שרת נחשפים קווי המתאר לתרבות העברית האוטופית הארצישראלית, תרבות "העמק" החילונית - חלוצית. הסיפור הוא סיפורם של יהודה, אחיו ואחיותיו שליוו בשירתם ובאהבתם את בניין הארץ וחברתה. הספר מביא דיאלוג הגותי בין המחבר לסיפורו האישי של גיבורו. מוקי צור חבר קיבוץ עין גב, סופר ומחנך. מספריו ומחקריו: ללא כתונת פסים, התשמע קולי, כאן על פני אדמה, 100 שנות התיישבות, קהילייתנו, קול הדרור על ביתי, את אינך בודדה במרום....

12.
אורות רחוקים הקוראים אל חופי פלא עתידיים.אורות רחוקים מן העבר עטור הקוצים והחלומות. "אינני רוצה ללמד היסטוריה, אני רוצה לעשות אותה", אמר אחד החלוצים ופתח חלון להיסטוריוגרפיה חדשה.ההיסטוריה לא יכולה לנחש את העתיד, אך היא יכולה לחלום עליו, ויסוד החלום הוא החרדות והתקוות של ההווה....

13.
מצריף העץ שהוצב בין החושות של אום ג´וני בשנת תרע"א ועד השינוי באורחות החיים השנים האחרונות - הרבה עבר על חברי דגניה. דגניה הרבתה לתעד את עצמה. מוקי צור דלה כאן מבחר מיוחד כשהוא מראיין חברים היום ומוסיף פיסות מחקר היסטורי חברתי. גם אם לא כל הדברים המוגשים כאן יהיו מוסכמים על גיבורי הסיפור, או על משקיפים אובייקטיביים, הם חלק מחשבון נפש מתמשך שעושה דגניה ועושה גם ארץ ישראל כבר מאה שנים. כריכה קשה. פורמט אלבומי....

14.
שיריה של רחל מהדהדים זה דורות בחיי הארץ. הדיאלוג שהיא מקיימת עם קוראיה מהדורות השונים מעורר פליאה. ההיסטוריונים ומבקרי הספרות מבקשים בדרך כלל להרחיק את הביוגרפיה של המשוררים מיצירתם. רחל ביקשה לקרב ביניהן. היא ביקשה שחייה יהיו שיר, ששיריה ישוחחו עם הביוגרפיה שלה, ובין גורל חייה ויצירתה התקיים דו-שיח עמוק ופורה. ספר זה הוא עוד פרק בשיחה של רחל עם קוראיה, כחלק ממפעל שטרם הושלם. מוקי צור כותב סקיצה ביוגרפית המלווה את השירים. כבר שנים רבות הוא מנסה להתחקות אחר חידתה וקסמה של רחל. כאן הוא מציע לקורא רק סקיצה, רק עוד שביל שיובל להבנת חייה. בעתיד יבואו עוד קוראים ויבקשו לחשוף עוד ממדים בשירתה ובדרך חייה. כחכות רחל: השיר כציפייה. שירי רחל הנוקבים בפשטותם ובחיפושיהם אחר האמת הסמויה והגלויה מובילים את קוראיהם בכל דור אל ההעזה לצפות, להתגעגע אל העתיד, לתבוע תיקון, לחפש את הסדן ליצירה. ...

15.
16.
מסכת חייו של יצחק קצנלסון, משורר "השיר על העם היהודי שנהרג", היא עתירת יצירה: שירה, דרמה, פרוזה וספרות ילדים, בצד פעילות חינוכית ענפה ומתמדת בפולין במשך ימים רבים. את יצירותיו כתב בעברית וביידיש לציבור הקוראים הרחב, ובאופן מיוחד לתלמידיו – פעוטות, ילדים ונערים, שלמענם יצר שירי משחק עתירי תנועה וקצב, שירים ליריים ומחזות. בשנות ה-30 וה-40 ליווה באהבה ובנאמנות את חברי הכשרות תנועות הנוער החלוציות בפולין....

17.
פניה ברגשטיין ידועה בעיקר בגלל שירי הפעוטות שכתבה. שיריה היו לחלק בלתי נפרד מהילדות הישראלית, אולם דווקא כוחם של שירי הפעוטות, השכיח במידה רבה את יצירתה השירית למבוגרים ואת הביוגרפיה המיוחדת שלה. בספר זה העלה מוקי צור קווים לדמותה כמשוררת, חלוצה ומחנכת. אישה שכמשוררת רחל, אף היא חיה ויצרה בצל מחלתה. פניה לא ויתרה על קולה האישי, אולם במקביל לא השתיקה את המולת הימים. בשירה 'שתלתם ניגונים' שהיה לאחד השירים החשובים בזמר העברי, נתנה ביטוי לרצף הדורות וגם לתחושת היתמות העמוקה המאפיינת את דורה. ביוגרפיה זו שכתב מוקי צור, מחנך וחוקר, חבר קיבוץ עין גב, שזורה בשיריה ובקטעים מתוך רשימותיה ומכתביה. תוך כך נפרשת עלילת חייה הרקומה בקורותיו של העם היהודי בגולה מראשית המאה העשרים, ועד ההגשמה הציונית–חלוצית בארץ והתממשותה בביתה שבקיבוץ גבת. פרופסור עוזי שביט ולאה שניר- עורכת הספר, צרפו לביוגרפיה לקט משיריה של פניה ברגשטיין למבוגרים. ...

18.
19.
20.
מוקי צור מחברו של הספר חצי חליל הוא חבר קיבוץ עין גב, חוקר, מחנך ומספר סיפורי חלוצים שאיבד בילדותו חצי חליל. במשך חייו ליוותה אותו תחושה כי ניגונו אינו שלם וכי עליו לערוך מסע אישי עמוק, כנה וקשוב אל עצמו ותוך כדי כך אל סביבתו על מגוון גילוייה החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והאידאיים, ובכך להשיב לעצמו משהו מן המנגינה של חצי החליל שאבד. היסטוריונים רואים בו סופר, סופרים חושבים אותו להיסטוריון והוא עצמו מחפש פשר ומנגינה, תר אחר קשרים עם העבר המכוון אל עתידו כדי להבין את המתרחש כאן ועכשיו ולאן כל זה מוביל. הקורא בחצי חליל מוזמן לחוות הצצה אוטוביוגרפית של המחבר בירושלים של מלחמת העצמאות, בנערות כבנו של שגריר ישראל הראשון בדרום אמריקה, כשליח בתפוצות וכחבר קיבוץ. להעמיק בפרקי הגות, בלבטי מנהיגות ובבירור תחומים בהם עסק שנים רבות כמחנך, כמלקט סיפורי חלוצים, כבונה גשרים אל ביטויים יהודיים וכמי שלא איבד את עיקרון התקווה. מוקי צור כתב וערך כשלושים ספרים. האחרונים בהם: רחל, החיים, השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011 רוח עצוב, בעקבות יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013...

21.
22.
23.
24.
25.
26.
זהו סיפורם של שלושים שנה מחיי תנועה קיבוצית, פרק מתוך מחזור של יותר ממאה שנים של קיום קבוצות וקיבוצים. התקופה משתרעת מהקמת מדינת ישראל ועד איחודו של איחוד הקבוצות והקיבוצים עם הקיבוץ המאוחד ב־1981. הקיבוץ עם דשאים רחבים ושער, עם בתים קטנים וחלום גדול שבמרכזו חזון שלא להשתעבד לחלומות פורחים ולא להיכשל בנפילות חדות. אין זה סיפור על עדת קדושים וטהורים גם לא של גאונים ובעלי שררה אלא של אחד האדם. אנשים בשר ודם שביקשו את היחד והגנו על עצמם בפניו. זהו סיפור של תנועה שביקשה לטפח את יישוביה הפזורים בקצווי ארץ, להקים קיבוצים חדשים ולעמוד מאחוריהם בשעת מבחן. המשתתפים בספר הזה רבים: כותבי עתים, ציירים, פסלים, צלמים, עדים, מנהיגים, חברים וחברות מן השורה. כולם כוּנסו לסַפר את הסיפור הקיבוצי כפי שהשתקף בתולדות האיחוד, תקופה סוערת שבה קיבלה מדינת ישראל את צביונה ובה טמונים זרעי עתידה. לקיבוץ הייתה זו תקופה של פילוג ובנייה, של ויכוח על הלינה המשותפת ועל תפקיד הקיבוץ כחלק מהחברה הישראלית. זו הייתה תקופה שלאחר מלחמות גורליות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. במעבר הדורות יש לזכור ולהזכיר מה היה ואיך היה, לשמור ולטפח את הזיכרון המשותף: תנאי חיוני לתווית העתיד....

27.
באחד המדרשים נכתב כי שלושה אבות היו לעם ישראל. אברהם היה הר, יצחק - שדה, ויעקב - בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את קביעתם על פסוקים הרבה. אך מה שנותר היא הקביעה: הר, שדה ובית. ואכן, הר האמונה הנישא תובע שדה בו יושקע כל החזון והשדה הרחב קובע מקום לעשייה, לתשומת לב לצרכי הקיום. הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד. הציונות ביקשה לשוב אל המתח הזה – בין ההר, השדה והבית. לדעתה, מי שוויתר על הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה אין להיכנע ולוותר על החיים בשדה, שדה המתח של הבית וההר. הגלות וויתרה על המתח וגנזה את השדה. היא הורידה את היסודות הללו למחתרת. עתה בבואנו אל ההר, השדה והבית אנו זקוקים לכל שנוצר במחתרת הזו אך מה שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין היסודות. כיצד מגיעים לשם? זירות אלו, בעלות המשמעות, בפגישתן מחייבות. לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת שמעורבות ועשייה יעמעמו את הרעב לחירות – הלא היא אם האחריות והיצירה. דברים שנאמרו בחנוכת המבנה החדש בישיבה החילונית בתל אביב....


מוקדש לרחל: עסיס ענבים עתה צלילותו, דופן זגוגית מתעקלת. מבין מלמלת חלוני, זלגה אלומה יתומה. אל בוהק האגלים, השליכה בעלמא מקוממת, ביעף ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, בעמודים הראשונים הייתי בטוחה שמדובר בספר שהולך לקבל ממני 5 כוכבים. הסיבה שהוא קיבל בסוף רק 4 כוכבים היא שהספר מ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ