"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות הים הרחוק נישאת אליך התרוננותה של עיר החולות השאננה, רבת האושר והקלות, עולה שאלה בלבך, מה הכוח שניסך בהם?"


- ח' רבין, שכונה מבקשת על נפשה, מתוך: "נדבך השכונות העבריות ומאבק עצמאותן". הוצאת ועד השכונות העבריות, תש"ח


מאיר גצל שפירא היה סוחר קרקעות עשיר יליד ליטא שעלה לארץ מדטרויט ב-1922. ב-1924 הוא רכש חלקה גדולה בפרדסי אבו-כביר, בין העיר יפו והכפר סלמה, מעבר לגבולה הדרומי של תל אביב. את השכונה החדשה שביקש להקים קרא על שם בתו נעמי-מרים. שפירא קיווה לשכנע יזמים אחרים להקים שם מפעלים ובתי חרושת, בנימוק שלא יהיה צורך לשלם מסים ושלא יוערמו קשיים על הבנייה, כיוון שהמגרשים נמצאים לא ביפו ולא בתל אביב.


בסופו של דבר, שפירא חילק את הקרקע למגרשים קטנים של רבע דונם שאותם מכר, עם או בלי צריפים "מחוסרי בטנה", לעולים חדשים אחרים.


בשנים הבאות, התעבתה שכונת שפירא והתמזגה עם שכונות נוספות שקמו על אדמות הפרדסים באזור. למתיישבים הראשונים הצטרפו מתיישבים חדשים מבוכרה, ממזרח אירופה, מטורקיה, מבולגריה, מאפגניסטן, מפרס ומסלוניקי. עשר שנים אחר כך סופחה השכונה ליפו, אבל כמו השכונות העבריות האחרות של יפו, היא לא הפכה לחלק מהעיר יפו.


עד מלחמת העצמאות עמדה השכונה בקו החזית של המלחמה בין יפו לתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות סופחה שכונת שפירא יחד עם יפו לתל אביב. אך גם הפעם, כמו השכונות העבריות האחרות של יפו, היא לא הפכה לחלק מתל אביב.


הספר מבקש לעשות צדק עם מקום שעד כה נפקד לא רק משתי הערים, אלא גם מהספרים על אודותיהן. הוא פרי עבודה של רבים ששקדו במשך שנים ארוכות על איסופם של הסיפורים, העדויות והתעודות - תושבי השכונה בעבר ובהווה, חוקרים, פעילים ומתנדבים. הספר הוא סיפורם של תושבי שכונת שפירא לדורותיהם ומעין תשובה לשאלה של חיים רבין מה הכוח שניסך בהם: התרוננותה של עיר החולות השאננה עדיין נישאת אליהם עם אדוות הים הרחוק, אבל הכוח שלהם הוא בסיפור שלהם.