רוק אנד רול סיפנר מאת אבשלום קווה לאמא היו עינים כחולות ועמוקות, ואנחנו, אבא ואני, תהינו כיצד זה יכול להיות. אחרי שהשתחררתי מצבא הגנה לישראל ובלתי מפלגתיים, הלכתי לעבוד באוניות. אבא התנגד לכך נמרצות. בחופשתי הראשונה סרב לדבר איתי ורק היה מטיח באמא שהכל בגלל עיניה. שנעשו עמוקות וכחולות יותר לאחר הפלגת הבכורה שלי. אחר - כך הוא מוסיף: "ועכשיי סחוס (שם כינויי) נע ונד ולי אין בר - שיח". עם הזמן השלים אבא עם הענין. אך הוא לא היה מוכן לשוחח איתי פנים אל פנים. הוא עשה זאת באמצעות צד שלישי. בדרך כלל נעזר בחברו הדוור, סשה - צבי חורבנוב. בונדאי לשעבר, ניצול ימי האימים הגרמניים וימות המשיח הסובייטים. יום אחד. בשובי מאחת ההפלגות, מצאתי את אבי יושב בחברתו של חורבנוב שקם לקראתי בשמחה גדולה ובשגרונו מאדים מעוצמת השאלה העוברת בתוכו, הוא שאל: "נו, סחוס. מה חדש בעולמנו?" כבר עמדתי לענות, אבל אבא הזדקף, כשהוא מתעלם ממני לחלוטין. פניי נשואים אל הדוור: "סשה, יש לנו חדשות טובות בשבילך. בקרוב הצעיר שלנו יעבוד אצלך בדואר בחצי משרה מלאה". אני שמעתי על כך בפעם הראשונה. אבל אבא בשלו: "ריברתי עם מויש קורנגרין, מנהל הסניף ששאל אם לסחוס יש מספיק רוק. היית מאמין שאיש עם השכלה מפא"יניקית כל - כך רחבה ידבר ככה, עניתי לו מבלי להניד עפעף: "קורנגרין, לסחוס יש מספיק רוק לבולים ורוק אנד רול לטלגרמות. סמוך". השתררה דממה. ואז הוא פנה אלי:שמעת משהו ממה שאמרתי או שעור לא ירדת מהאוטובוס שהביא אותך מהנמל,. ואני: "כן. כן. אמרת בוקר. אבל מה לדעתך אני עומד לעשות אחרי הצהרים?" הוא הביט בי בתמהון קורן של ירח שמח וחול מושבה שאנן ואמר: אחרי הצהרים תדבר איתי,כמובן. יש לנו על הפרק כל - כך הרבה וועידות וענינים לא גמורים. אנחנו עוד נוציא אותם לתרבות טובה. מה אתה אומר. הא?" אבשלום קווה, יליד שנת 46. עלה לארץ מרעננה. לשעבר: רובאי ארבע וסמל פלנלית. עובד בור תחמיץ באחד מישובי התנועה הקיבוצית, פועל יצור, חובל בצי הסוחר,נווד. מורה לתולדות הציונות, כתב "על המשמר" לעניני עבודה, מדרכות ושאר געשפטים. מתגורר כיום בכפר הנוער בן - שמן. קורא קבוע של העיתון בשפה הערבית "כל אלערב" המופיע בנצרת. "בושות" מוקדש לעצים שמהם עשויים דפי ספר זה....

"חודשי הניתוק מנמל הבית החלו לתת אותותיהם בחלק מאנשי הצוות, היו שהתכווצו בתוך עצמם והפסיקו לדבר, אחרים הרחיבו את להגם והחלו לקלל, לבעוט בדלתות, לשהק שלא לצורך, להפליץ בזמן הארוחות, לקרוא תהלים, לשיר שירי עם נוגים, חלקם לא היה ולא נברא, לדבר בשפות עתיקות שמעולם לא למדו, להצדיע סתם כך, לצעוק על דולפינים שחיככו את גוום באונייה". צי הסוחר הישראלי קיים עדיין, אבל ספנים ישראלים, קציני סיפון ומכונה דוברי עברית נותרו רק מעטים. ימאים זרים תפסו במהלך השנים את מקומות העבודה באניות. יחד עם המלחים הישראלים נעלמו גם חלקים גדולים מן ההווי, אורח החיים והדיבור של המלח הישראלי. אין כבר ימאים ישראלים ששרים "התקווה" לזונות על רציף הנמל בגנואה. סיפורי הים הנוגעים ללב והמצחיקים עד דמעות של אבשלום קווה משמרים בדרך מיוחדת ומרתקת את קורותיו של קצין שני בצי הסוחר העברי. סיפורי הים הזקוף הם קינה משעשעת מאוד לעולמם ההולך ונעלם של המלחים הישראלים....

שלוש נשים יושבות במרפסת באחת ממושבות השרון, במשך כל שנות החמישים וגם קצת לפני כן והרבה אחרי כן, ומדברות. שיחותיהן ושתיקותיהן עוסקות בכל נושא אפשרי: למן הבעלים, הילדים והשכנים על תקוותיהם ומשוגותיהם, דרך גדולי האומה והעולם, השואה והתקומה, עד לסוגיות המטאפיזיות החובקות - כול של הזמן והנצח. פטקה,בלה וחדוה הןלפעמים טובות לפעמים מרשעות,קצת חכמות ודי טיפשות,פה ידעניות ושם נבערות והן, בעת ובעונה אחת, גם המאמינות הגדולות והעיוורות בחלום הציוני, גם הנהנות בעליל מהתגשמותו לכאורה בשנות המדינה, וגם המבקרות החריפות והחתרניות ביותר שיכלו לקים לו. את כל מעשיהן ומעשיותיהן מגולל אבשלום קווה בסגנונו התוסס ועתיר הדמיון, שהנוסטלגי והסאטירי משמשים בו בערבוביה שכולה קנטרנות משפחתית ואהבת אדם חשוכת מרפא....

קובץ סיפורים מאת אבשלום קווה שרואה אור בסדרת הכבשה השחורה בעריכת חנן חבר. אבשלום קווה, יליד 1946, גדל ברעננה. חלם לשרת במקהלת הרבנות הצבאית אך נאלץ להסתפק בנח"ל ובצנחנים. בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית. לשעבר: חבר קיבוץ, חובל בצי הסוחר, נווד, מורה לתולדות הציונות וחבר מערכת "על המשמר". מספריו: "בושות", "לולאות" (הקיבוץ המאוחד) וכן "המרפסת" ו"הים הזקוף". חתן פרס ראש הממשלה לספרות (2003) ומועמד באותה שנה לפרס ספיר. הסיפורים שבקובץ מתרחשים בתל-אביב, לונדון, הרי הלבנון ובמושבה חסודה ובת-אלמוות....

למישהו, לא משנה למי, נשמט איזה קו מהכיס האחורי ואנחנו, בנדה של גברברים אחוזי חולם חסר, מצאנו אותו שוכב לו ככה, עם הפנים לכיוון השמים ולא אומר כלום. וכבר מההתחלה ידענו שזה לא סתם עוד קו אחד אלא קו אייזן - בטון שחיבר בין הלולים לבין האותיות שהיו המסד והטפחות של המושבה העתיקה שלנו. ותוך כדי דיונים מייגעים על אודותיו הגיחה אימו של חברנו הבכיר, שמחת זקנתי בצעקות עד לב השמים: "אפרים, אפרים, עד מתי כל העולם יחפש אחריך?" וסיימה באזהרה נחושה: "אם לא תסתפר יהיה לך רע ומר!" ובגלל שהיה לו רע ומר גם ככה הוא שאל לעצתנו אם הגיע הזמן לברוח באמצעות הקו האייזן, אותו תחבנו לתרמילי פנינו, אל קצווי ארץ, אל אשר ישאנו רגלינו. ופרצנו בדהרה לתוך שלל עולמות האינספור שהתפרקו והתפקדו לעצים, תלמים, קליפות, שמשות, ערמות זבל, אזבמים, תקרות, ניצנים והרבה הללויות וחגבים. ומשום שהשתדלנו, בכל מאודנו, להיצמד אל הקו המקורי, שנשמט ממישהו, לא משנה למי, לא שמנו לב שבינתיים הוא התקצר והפך בתחילה לאליפסה, הצורה הגאומטרית האהובה על האל הטוב שבמרומים, ואחר - כך למעגלים, מעגלים, מעגלים של חוטים צבעוניים, זוהרים וריחניים. וכאשר הבחנו בכך כבר היה מאוחר מדי ונפלנו במלוא קומתנו וללא נשימה לרגלי אימו של שמחת זקנתי שאמרה בקול - קור - רך: 'יאפרים, הולכים. האדון הספר מחכה לך מאחורי הצהרים." הוא ענה את הבסדר הכבוי שלו ואנחנו לא אמרנו דבר....