למישהו, לא משנה למי, נשמט איזה קו מהכיס האחורי ואנחנו, בנדה של גברברים אחוזי חולם חסר, מצאנו אותו שוכב לו ככה, עם הפנים לכיוון השמים ולא אומר כלום. וכבר מההתחלה ידענו שזה לא סתם עוד קו אחד אלא קו אייזן - בטון שחיבר בין הלולים לבין האותיות שהיו המסד והטפחות של המושבה העתיקה שלנו. ותוך כדי דיונים מייגעים על אודותיו הגיחה אימו של חברנו הבכיר, שמחת זקנתי בצעקות עד לב השמים: "אפרים, אפרים, עד מתי כל העולם יחפש אחריך?" וסיימה באזהרה נחושה: "אם לא תסתפר יהיה לך רע ומר!" ובגלל שהיה לו רע ומר גם ככה הוא שאל לעצתנו אם הגיע הזמן לברוח באמצעות הקו האייזן, אותו תחבנו לתרמילי פנינו, אל קצווי ארץ, אל אשר ישאנו רגלינו. ופרצנו בדהרה לתוך שלל עולמות האינספור שהתפרקו והתפקדו לעצים, תלמים, קליפות, שמשות, ערמות זבל, אזבמים, תקרות, ניצנים והרבה הללויות וחגבים. ומשום שהשתדלנו, בכל מאודנו, להיצמד אל הקו המקורי, שנשמט ממישהו, לא משנה למי, לא שמנו לב שבינתיים הוא התקצר והפך בתחילה לאליפסה, הצורה הגאומטרית האהובה על האל הטוב שבמרומים, ואחר - כך למעגלים, מעגלים, מעגלים של חוטים צבעוניים, זוהרים וריחניים. וכאשר הבחנו בכך כבר היה מאוחר מדי ונפלנו במלוא קומתנו וללא נשימה לרגלי אימו של שמחת זקנתי שאמרה בקול - קור - רך: 'יאפרים, הולכים. האדון הספר מחכה לך מאחורי הצהרים." הוא ענה את הבסדר הכבוי שלו ואנחנו לא אמרנו דבר.