קראתי בשבת שעברה את הספר הזה אשר מכיל שירים מאת המשורר <mark>רוברט פרוסט</mark>.
פרוסט הוא בין המשוררים הידועים ביותר של ארצות הברית, בין היתר בשל שירו " הדרך שלא נבחרה".

צליחת השירים לא הייתה מסע פשוט ולא פעם נעזרתי בפרשונויות שונות באינטרנט על מנת להבין את הרבדים הסמויים שבהם וכשקראתי את המסתתר מאחורי השיר נשפתי נשיפה ארוכה ומלמלתי: איך לא עליתי על כך קודם? הרי זה הגיוני.

או בקיצורו של דבר, נפל האסימו

<mark>רוברט פרוסט</mark> הוא המשורר השני האהוב עלי לאחר הלורד ביירון.
מספר סיבות הן שזה פשוט מסוג השירה שלאחר שאתה מסיים לקרוא
אתה ממשיך לחשוב
לא תמיד הבנתי מה קראתי
שירה זו סיטואציה מורכבת שלוקח לה זמן לחלחל לידי הבנה והטמעה
<mark>רוברט פרוסט</mark> כותב בצורה פשוטה
העומק נמצא במכלול
אני אוהב את הגישה החופשית שהוא מציב
ואני אוהב את צורת הכתיבה שמתיימרת להביט מהצד ולא לקחת חלק ממשי כי זה מעיד על ענווה
לצד החופש י