את הסדרה הבלשית של <mark>בתיה גור</mark> התחלתי לקרוא כנערה, וסיימתי עם פרסום הספר האחרון שלה, כשכבר הייתי בחורה צעירה.
כמה אני זוכרת ממנה? כמעט כלום.
אני זוכרת את דמות הבלש, מיכאל אוחיון. דמות שלא נכנסת לשום משבצת: הוא שוטר ממוצא מרוקאי, כך שבאווירת שנות ה-80 העובדה שהוא אינטלקטואל, משכיל ומבריק, שהיה בדרך לדוקטורט כולל מלגה בקיימברידג' אך נאלץ לפרוש מהמסלול האקדמי בנסיבות משפחתיות הופכת אותו לעוף מוזר, אדם ל

"והכל משרת את החידה הבלשית," התעקש מיכאל, "אין שום מרווחי נשימה בספרות הזאת, שום יופי, שום סטיות מהעניין המרכזי, הכל פונקציונלי כל כך. שיחה כזאת, כמו שיש לנו עכשיו, לא יכולה להתנהל ברומן בלשי, כי היא לא פונקציונלית."
המרחק הנכון / <mark>בתיה גור</mark>

הרבה דם זרם בין דפי ספרי בלש מאז נכתבו הבלשים הראשונים, הקלאסיים. שרלוק הולמס, הרקול פוארו - הם לא היו ממש בני אדם. הם לא היו דמויות עם אופי וחייים משלהם. הם

אומרים ש<mark>בתיה גור</mark> לא רק החייתה את הרומן הבלשי העברי אלא גם העלתה אותו לרף חדש. כשקראתי לפני כמה שנים את "רצח בשבת בבוקר" - הרומן הבלשי הראשון של גור מתוך ששה - פחות הזדהיתי עם הקביעה הזו, אבל עכשיו, לאחר קריאת הרומן השני והמוצלח בהרבה, אני בהחלט יכול להבין אותה ואף להזדהות איתה.

צוללן צעיר מת בתאונת צלילה. לא ברור למה וכיצד.
איש מבוגר נמצא מת במשרדו בהר הצופים בירושלים. עושה רושם שנרצח.
שניהם

סיימתי מחצית מספרי הסדרה הבלשית של <mark>בתיה גור</mark>, זמן טוב לעצור ולדבר רגע על הסדרה באופן כללי.
קראתי אותה לראשונה כנערה, לפי הסדר. בראש שלי יש הפרדה בין שלושת הספרים הראשונים שקראתי כספרים "ישנים" שכבר היו בבית, ספרים שאבא שלי המליץ לי עליהם, לבין שלושת הספרים הבאים, שיצאו לאור אחרי שכבר הכרתי את הסדרה, ושהיו חדשים גם לאבא שלי כמו שהיו חדשים לי בזמן שקראנו אותם.
יש פערים משמעותיים באופן בו אני זוכרת את

פעם הכול היה שונה. נניח, בשנות השמונים בירושלים. יכולת לשבת בקפה עטרה ואח"כ לרדת לכיכר ציון, לראות מה חדש בחנות הספרים ירדן, ולנשום קצת מעשן האוטובוסים שחולפים ברחוב יפו. כולם סביבך מעשנים, כל הזמן ובכל מקום, מזגן - בדירה, במשרד או במכונית - הוא המצאה מד"בית שאיש לא שמע עליה. לשוטרים באגף החקירות העירוני קוראים בלילתי, אלפנדרי, מועלם ואוחיון, ואילו בסגל המחלקה לספרות בקמפוס הר הצופים תוכל למצוא א

איפשהו באמצע הספר ידעתי פתאום מי הרוצח ומה המניע לרצח, בוודאות מוחלטת.
ולא הייתי בטוחה אם זה הזיכרון מהפעם הקודמת שקראתי אותו שצץ פתאום אחרי מחצית הספר - כי עד אז לא היה לי מושג, או ניחוש מוצלח על בסיס כל מה שקראתי עד כאן.
אבל זה לא באמת משנה.
כמו בספר הקודם - פתרון התעלומה הוא לא עיקר העניין.
<mark>בתיה גור</mark> איננה אגתה כריסטי, לא תמצאו פה בניית אליבי מתוחכמת או הפתעה מרעישה בסיום הספר.
מה כן יש פה?
ספר

כל כך חיכיתי לקרוא את הספר הזה של <mark>בתיה גור</mark>. אני פשוט מעריצה של סדרת ספרי "מיכאל אוחיון" וקראתי את כולם למעט זה.
העלילה במשפט- מיכאל אוחיון מוצא תינוקת נטושה, ובד בבד נקרא לפתור 2 רציחות בקרב אותו מעגל משפחתי ומקצועי.
אז איך אומר המשפט הידוע- אין ציפיות- אין אכזבות...בגלל שהכרתי ואהבתי את הספרים הקודמים, ציפיתי לספר לא פחות טוב, ולצערי לא כך היה- התאכזבתי.
מיכאל אוחיון הדמות הראשית עדיין מאוד מו

לא למדתי בחוג לספרות, חבל. בכנסית השכל נשאבתי למדעי החיים, הייתי משוטט לאגף מדעי הרוח כשתרתי אחר קורסי בחירה, או בחירת בחורה, שכן, המבחר שם היה מובחר. ודי למשחקי המילים. אבל חוג זה חוג, ואניטרגות אקדמיות הן נושא גנרי ולא בטוח שזה משנה אם זה מדעי החיים, מדעי הטבע, מדעי המחשב, ספרות, מחשבת ישראל, בסוף יש אגו, יצרים, אינטלקט מרפקים עוד קצת אגו, והכי חשוב מזכירת החוג.
הספר של <mark>בתיה גור</mark> שקרא לי ביריד

הספר הזה הוא ספר ישן שכבר הוצא מהספרייה הציבורית באלון שבות, על פי החותמת שעדיין נמצאת בעמוד הכריכה הפנימי. הוא יצא לאור בשנת 1998, והמחברת הוסיפה דיסקליימר שהספר אינו קשור לדברים שאירעו במציאות. עם זאת הוא כן קשור לאירוע שקרה, וחלקו הגדול עדיין רלוונטי, והפך להיות רלוונטי מתמיד במלחמה האחרונה.

עופר אבני הוא חלל צה"ל. אמא שלו רחלה לא מרוצה ממראה המצבה הצבאית שלו בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב מ