הספר אמור להיות קליל והומוריסטי, אבל חוטא למציאות בכמה נקודות - קודם כל, נשים שמנות מתוארות בפירוט מביך ולא נעים כשהמשקל של אף אחת מהן אינו עולה על 100 קג,
קוראת שמנה [כמוני] ששקלה 130 קג - חושבת שמשקל של 88 קג הוא ממש נחמד. ומידה 42 זה של רזות.
הגלולות מורידות 25 קג בשלושה חודשים - זה, איך לומר, אפילו לא מדע בדיוני. זה מטיס ההתרחשויות בספר לקצב לא הגיוני גם מבחינה פיזית וגם מבחינת העלילה הרגש

בין הספר ״ציידי הראשים״ של יו נסבו ובין ״לבד בברלין״ התגלגל לידיי הספר הזה. ״ילדות גדולות לא בוכות״. ספר שנתן לעצבי להרגע מהמתח של יו נסבו,
ונקרא בקלילות בהשוואה ללבד בברלין.
ספר מקסים עם הומור , ציני לפעמי, מרגש לעיתים ובעיקר מהנה.
הספר מעביר בקורת על איך אנחנו תופסים את השמן, השונה, זה שלא עומד בסטנדרט החברתי. הסופרת שוזרת
בצורה עדינה אמיתות בחברה האנושית. חלקן כואבות.
האם באמת אמשך לב

הפרעות התנהגותיות שמתבטאות בהפרעות אכילה, באיזו שהיא נקודה שם על הסקאלה שבין אנורקסייה לאכילת יתר רגשית כפייתית - סיפורה של מרינה - שמתמודדת בהומור ובעצב. לכאורה סיפור קליל, למעשה עצוב ונוגע בנקודות הכי רגישות.