"מכוון הפסנתרים" נופל לקטגוריה המוכרת מדי של ספרים כתובים היטב המתרחשים בעולם שונה ו-"אקזוטי" שאין בהם טיפת עניין או אישיות מבדילה. חבל. חבל מאוד.

"מכוון הפסנתרים" הוא ספר קצת טפל, חסר טעם. הוא ספר שטחי ודי אדיש. <mark>דניאל מייסון</mark> מתבסס על כתיבתו היפה והאלגנטית לשמר את הסיפור, אבל זה לא מספיק. הדמויות לא מתפתחות למשהו שאפשר להתחבר אליו, ואין כל כך אחיזה ברגש מוצק שימשוך את הקורא לעומק הספר.

הצד ה