נקישות ורמזי - אור - מדינת ישראל נגד נח שטרן מעמיד במרכזו משורר מקולל ואת הסתבכותו בפרשיית ניסיון - רצח ומשפט פלילי בעקבותיה. התחנות האחרונות בחייו היו כלא רמלה ובית - חולי - הרוח בבת - ים. הרומן קורע לפתקים את חייו השסועים ממילא של המשורר, גאון חריג בחברה סגורה ומתנכרת, שדמותו הספרותית מבוססת על חייו של נח שטרן בעשר שנותיו האחרונות 1960 - 1950, שנים קשות בארץ ושנים קשות לו כאדם. קרעי - חייו של המשורר נפרשים בפרקי סטקאטו קצרים המחולקים לנקישות ולרמזי - אור - קולות ומראות ששמע וראה, ואשר הכתיבו לו את מחשבותיו ומעשיו. נקישות ורמזי - אור אלה מובילים את הגיבור אל סופו הטראגי הבלתי - נמנע. רן יגיל נמנה עם המייסדים והמשתתפים הקבועים בכתב העת לספרות "עמדה". סיפוריו, ונן רשימות ביקורת פרי עטו, פורסמו בעשור האחרון במרבית הבמות הספרותיות בארץ. ספר רביעי מאת רן יגיל. קדמו לו קובץ הסיפורים "ארז כמעט - יפה" [גוונים 1996], הנובלה "ז'אק" [גוונים 1998] וקובץ הסיפורים "סוף הקומדיה" .עמדה/ביתן 2001]....

ב-16 במאי 1967 מופיע ז`אק ברל, בפעם האחרונה של הבמה, בעיר רובה על גבול צרפת-בלגיה. מכאן ואילך מצבו הבריאותי והנפשי הולך ומדרדר. ז`אק ברל לא דיבר בהופעותיו בין השירים, הוא רק שר. אבל הערב ברובה הוא יודע שמה שהיה לא יחזור. בלשון בהירה ובהומור, מספר דן יגיל את סיפורו של ז`אק ברל, דמות שנוי במחלוקת, שנסונייר ומהפכן, דרך תחנות עיקריות בחייו. מימי ילדותו בבריסל עד לפנטזיות האישיות שהיה רוצה להגשים. הסיפור כתוב כולו באהבה לאיש ולשירתו הזועקת....

סוף הקומדיה, קובץ סיפורים שנכתבו בין השנים 1996 - 2000. סיפורים אלה מבטאים בראש ובראשונה מחויבות למשמעויות, לתכנים ולערכים, כחלק הכרחי מן היצירה הספרותית. הסיפורים חוצים במבט נוקב את הווית החיים בארץ, ברגישות חברתית מתוארים, בחלק מן הסיפורים, קלושארים עירוניים, שבאמצעותם נחשפת ההוויה הישראלית ללא המלאכותיות המשתקפת מבעד למסכי הטלוויזיה. בסיפורים אחרים עולים מצבים תיאטרליים החודרים אל הנוציאות ומאירים אותה. זיכרונות ילדות מקלפים את המסכות בהווה ומזכירים לגיבורים שפעם הם היו קטנים, ומשם, רק משם, הכול התחיל. רן יגיל נמנה עם המייסדים והמשתתפים הקבועים בכתב העת לספרות "עמדה". סיפוריו, וכן רשימות ביקורת פרי עטו, פורסמו בעשור האחרון במרבית הבמות הספרותיות בארץ. סוף הקומדיה, ספר שלישי מאת רן יגיל. קדמו לו קובץ הסיפורים "ארז כמעט - יפה" [גוונים 1996 ] והנובלה "ז'אק" [גוונים 1998]....

מאיר כהן, טייס חיל האוויר בדימוס, מתכנן להתנקש בחייו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. הוא חש שמאז אותו יום בו אירע הרצח "הלכה לו המדינה", ולא ידע מנוחה עד שהרוצח המתועב יסתלק אף הוא מן העולם. בקור רוח ובנחישות עיקשת הוא מתכנן את הרצח הזה, שלב אחרי שלב, מתוך מחאה עמוקה ונואשת נגד גלי ההתחרדות וההסתאבות השוטפים את המדינה ביתר שאת מאז אותו יום, ומאיימים על קיומה המוסרי והמדיני. דומה, שהמשימה אותה נטל מאיר על עצמו היא מבחינתו מעין שליחות לאומית מן המעלה הראשונה, אותה הוא מבקש למלא בשמו של דור שלם שעולמו התהפך עליו מאז הרצח ההוא....

"אני ואפסי" הוא רומן עכשווי נדיר בעוצמתו, בכנותו...

"...טיפסתי בכוחות אחרונים על ספסל האבן ושרבבתי ראשי אל תוך מגרעת הצוהר. ראיתי מחזה מוזר, מטושטש, שלושה קלגסין גוררים חזיר-בר גדול - חיה נערצת ברומי. ודאי הובא מעצק הירדן ואולי מביצות החולה. דחפו את הענק ונדחק אל תוך הצינוק. השמיע קול נחרה והתיישב על עכוזו. אני מביט בו, והוא מביט בי. ארך-חוטם ורחב נחיריים. ברייה כעורה עד למאוד. מבקשים לבזות אותי. חזיר, פשוט טלפיך ואמור: טהור אני..."...

"שתיקתו בבית הקפה של יצחק אוורבוך אורפז רועמת באוזניי. זאת על רקע פריחה מדומה של ספרות עברית וחיפוש חוזר ונשנה אחר הסופר "המיוחד", "האוונגרדי", "המקורי" של הדור. כל הוצאה ממליכה לה אוונגרדיסט כזה או אחר. ויצחק אוורבוך אורפז שותק. "אין אני רוצה לפרסם דברים שיביישו אותי," הוא אומר, "סגרתי את הדוכן." אני חש משוחרר ושואל אותו אם לא מדגדג לו ביד לכתוב. הוא מעווה את פניו ואינו שבע רצון. "דגדוג זה לא המילה." וזה נכון, אני חושב לעצמי. מעולם לא הייתי כותב על אוורבוך אורפז שהוא סופר מדגדג. אולי הפועל המדויק הוא צועק, או פוצע, או מתפרץ, או זועק. והוא כן אומר: "כשיש פֶּרֶץ, יש דַּחַף, אז אני רושם משהו קצר, משהו יומני. אבל ממש, זה לא." ; הוא מספר לי על הכתיבה שלו ועל יצירתו מן הזיכרון. וכשהוא סוקר את מלאכת הפרוזה שלו שהייתה מנומרת לאורך השנים גם בדברי שיר, למול חייו, עיניו המֵימיות בורקות. הוא חי כשהוא מספר. ואני מחליט ביני לבין עצמי שאכתוב על יצחק אוורבוך אורפז יותר מתוך הזיכרון שלי ופחות מתוך הספרים. כמה שאפשר. אכתוב מתוך הזיכרון והלב כי המליצה נכונה: דברים שיוצאים מן הלב גם מגיעים ללב. ובכלל, מה שווה כל הספרות הזו אם צריך ללכת ולחפש אותה ברְשומות. מה שקובע זה מה שאתה זוכר מן היצירה: דימוי חזק, דמות מאלפת, מצב בלתי נשכח. קראתי הרבה בימי חיי. אני זוכר מעט, אבל מה שאני זוכר נחקק בי ומשנה את חיי. כך קרה לי עם הפרוזה של יצחק אוורבוך אורפז ועל זה יש בי דַּחַף בלתי נשלט לכתוב. לכתוב ויהי-מה!"...

ממרחב של על-זמן ועל-חלל, מקום שבו אפשר לראות את הדברים מן הקצה אל הקצה, מאינסוף אחד לאינסוף אחר – מספר לנו אלבר קאמי האהוב, שכתב יצירות אלמותיות וחד-פעמיות כמו "הַזָּר" והַדֶּבֶר", את סיפור חייו המרתק. כיצד הפך סופר והוגה דעות מטאורי בתקופה רעה וקשה למין האנושי וכיצד שרט בתקופה קצרה את תודעת הפרט, הכלל והתרבות. קאמי מסתובב ביצירה זו כרוח גדולה בעולם ויכול להגיב על דברים שקרו לפני מותו ולאחריו, בהקשרו. לעתים נדמה שפס של מנגינה נוסע ממעל, מושך בחוטים ולא מרפה לרגע, ובלשונו: "אומרים שצריך פסיכופת כדי להילחם בפסיכופת. הנה לאן שנקלענו, מרחץ דמים שכזה. מאה איומה! האדם שנשללה ממנו הזכות לומר לא – הופך לעבד." אין ספק, זהו מונולוג שבו העלילה נעה מעוני פיזי מנוול אל עושר רוחני גדול....