“ספר חשוב. המחבר דניאל בן סימון בעצמו עולה ממרוקו, אשר עלה לארץ בשנת 1969 כנער ובמהלך השנים כעיתונאי וסופר חקר את ישראל השנייה. הוא מנתח בצורה חושפנית והרבה גם מניסיונו האישי כנקלט, את חוסר ההבנה של הממסד הישראלי לגבי עולי מרוקו, את השגיאות המהותיות אשר גרמו לתחושות הקשות של עולי מרוקו ואשר להם השפעה משמעותית על כל מרקם החיים של המדינה, על תוצאות הבחירות בישראל ועוד. הוא מביא הרבה מניסיונו האישי כעולה חדש אשר נקלט היטב ועלה היטב במעלות המדרג הישראלי כעיתונאי דווקא בעיתונות שאינה מזוהה ככזו שעולי מרוקו מזדהים איתה בדרך כלל - עיתון "דבר" ואחר כך עיתון "הארץ".זהו ספר אשר תורם הרבה להבנה של הסיבות אשר גרמו ליהדות מרוקו אשר חיה בהרמוניה עם הערבים, אשר הייתה ידועה במתינותה הן המדינית והן הדתית - להחליף למעשה צד ולהיות מזוהים כיום דווקא עם הצד הימני של המפה הפוליטית, או עם הצד של החרדים הספרדיים בדמותה של תנועת ש"ס וכל זאת על רקע של תחושת קיפוח בתהליך הקליטה המאוד בעייתי - שליחתם לעיירות הפיתוח, נושא המעברות, הפנימיות הדתיות שחייבו את הילדים שבאו מאופי חיים מסורתי לאופי חיים דתי הרבה יותר מאשר היו רגילים לו, הפרדה בין אחים שעלו לארץ ולא ידעו אחד על השני ואף אחד לא טרח להפגיש ביניהם. הפרדה בין ההורים אשר עלו הרבה יותר מאוחר. כיוון שמדובר לא שנות הקמת המדינה אלא על השנים שלאחר מלחמת ששת הימים כאשר כבר הייתה מדינה מסודרת ולא בהקמה - זה מקבל משנה תוקף של בעייתיות ואין כבר תירוצים של מדינה בהקמה. זה ספר שמתאר החמצה בלתי רגילה שהשפעתה על כל חיינו כל כך משמעותית וחבל.”

“"אנחנו המרוקאים יש לנו הבנה וזיקה נפשית לכל מה ששייך למרחב הזה.. אנחנו חיים עם הערבים אלפיים שנה ולמדנו לחיות איתם כמו עם משפחה. אנחנו מדברים את שפתם, אוהבים את שירתם ואנחנו חלק בלתי נפרד מתרבותם העשירה. אנחנו המרוקאים, היתרון שלנו הוא המזג המאוזן וראיית החיים המתונה. אין בנו אותה פנאטיות שאתה מוצא אצל היהודים שבאו מאירופה. כאן לא היתה אנטישמיות ולא היתה שנאת יהודים כמו באירופה. מה שאני רוצה לומר הוא שיש בנו יסוד נפשי שאין בו טראומות. וזה מאפשר לנו ראיית עולם מפוייסת. יבוא יום וייבחר אצלכם ראש ממשלה ממוצא מרוקאי. אז אולי תתגשם הפנטזיה של חסן השני, אללה ירחמו, וישראל והעולם הערבי יחיו בשלום."

הציטוט הזה, מפיו של סרז' ברדוגו, ראש הקהילה היהודית של מרוקו אשר כיהן כשר התיירות וכן כשגריר המלך למשימות מיוחדות, סוגר את ספרו היפה של העיתונאי דניאל בן סימון. בבסיס הספר האוטוביוגרפי הזה עומדות שתי מוטיבציות הקשורות זו בזו: האחת היא ההתמודדות עם הקרע אותו חש בן סימון כישראלי-מרוקאי שעבד בעיתונים 'דבר' ו'הארץ' וכיהן כח"כ המזוהה עם מדיניות יונית מובהקת מטעם 'העבודה', ואשר ספג ביקורת גלויה ופחות גלויה מבני הקהילה שבה נולד על כך. והשניה היא ניסיון שלו להבין לעומק מדוע הקהילה אותה זכר מימי בחרותו במרוקו כקהילה מתונה במיוחד מבחינה דתית ומבחינת יחסיה עם הערבים, שינתה את פניה שנים רבות לאחר ההגירה לישראל.

בין השאר עולות בספר דמויות מרשימות כמו הרבנים יוסף משאש ורנה-שמואל סיראט, שמתינותן הדתית מפתיעה, ודמויות טראגיות כמו אביו של בן סימון, שהיה מרוקאי בכל רמ"ח אבריו ומעורה בחברה הלא-יהודית, שהגיע לארץ רק כדי להיות קרוב לילדיו וכאן דעך לאיטו, וקשיש מוסלמי אלמוני בן הכפר טינר'יר שלמרגלות הרי האטלס, שעשרות שנים אחרי עזיבת היהודים עדיין זוכר בגעגועים לאיזו משפחה היתה שייכת כל חנות במרכז המסחרי המקומי, ומבכה את עזיבתם הפתאומית בלילה אחד.”