דן שביט

דן שביט

סופר




דן שביט, חבר קיבוץ כפר סאלד, סופר, עורך ואמן. בין ספריו הרומנים "אנה ואני", "בכל פעם שהוא מתאהב" ו"פתאום ראיתי אותו", והנובלות "משורר מתכוון להתאבד" ו"כמו לילה אחרון". הוא זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

שביט מרכז את מדור הפרוזה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועורך גם ספרי עיון ומחקר. הוא משמש כעורך אחראי לסדרת הפרוזה 'אות הזמן', בה רואים אור רומנים וקבצי סיפורים של סופרים בראשית דרכם וגם כאלה שכבר מוכרים לקהל הקוראים.

כמו כן הוא עורך לשוני של סדרת ספרי הפסיכולוגיה "אשה איש", בה מתפרסמים ספרים העוסקים בתורתו של קרל יונג. חלק מספרי הסדרה אף תורגמו על ידו מאנגלית.



בסדרת 'אות הזמן' ראו אור, בין השאר, ספריהם של יצחק בר יוסף ("סימני חיים"), ש. שפרה ("רחוב החול"), רנה ליטוין ("הכחול האמיתי"), בעז גאון ("האוטובוס הצהוב של ג'ימקס"), רן יגיל ("הרביניסט האחרון"), ערן בר גיל ("בבושקה") ויונתן יובל ("סוס טרויאני").

שביט עוסק גם באמנות פלסטית (ציור ופיסול), הציג מספר תערוכות ושימש בעבר כיו"ר הוועד הציבורי שליד גלריית "הקיבוץ" בתל אביב.






1.
סיפור אהבה מורכב שגיבוריו הם המספר, דניאל, אנה אשתו, ושני צעירים, איילת ואריאל, הפולשים אל חייו בהיפרדו ממנה. אנה מחפשת תיקון לריקנות שבנפשה בשינוי קיצוני של אורח חייה החילוני והעירוני ודניאל מתבצר בכאביו על נסיבות חייו עד כה, על אובדן העלומים ועל סדרי העולם הסובב אותו - עד לטשטוש הגבול הדק שבין המציאותי לפנטסטי. וכל זה מתוך זיקה לסבכיה ומוראותיה של החברה הישראלית בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום ביפור. רוח של אגדה מודרנית נסוכה על הסיפור, שמציאות קשה ומשאות-נפש פיוטיות מוצאות להן בו ביטוי בעיצוב אמנותי לא-שגרתי. דן שביט הוא רתן פרס ראש הממשלה, 1986....

2.
אריאלה, חברתו של ארנון, נעלמת יום אחד, ומצווה עליו לא לחפש אחריה. היא לא מכריזה שהקשר ביניהם נגמר, אבל כעת היא צריכה להיות עם עצמה. אירוע פותח זה - מישחק האהבה הגחמני שכופה עליו חברתו-אהובתו - מציב לפני ארנון אתגרים של נאמנות ומחוייבות, דומים לאלה שליוו אותו במלחמת לבנון, שבה היה קצין צעיר, ש''נשבר'' עקב מאורע טראומטי בכפר ערבי. מסע החיפושים אחרי אריאלה הוא הצד האחר של מסעו של ארנון בעקבות עצמו ועברו, הוא נאבק בין הצורך בזולת, אפילו הצורך להפוך לישות אחת עם האחר, לבין הרצון להינתק מן הפקעת המחוברת, לא להיות חייב, שייך, מחובר, לאשה, להורים, לחברים, לכלל. ''יצאתי. אתקשר. לא יודע מתי -'' הוא כותב לאריאלה בסוף, ויכולת ההינתקות הזאת, שטיפח בעצמו, היא, באופן פרדוקסלי, מצד אחר, דווקא ''התערבבות'' באריאלה, מין חיקוי שלה. להיות שייך הוא גם לצאת מעצמך, להיות מנותק הוא גם להינתק מעצמך: מסע החיפושים של ארנון הוא גם מסע בתוך הפרדוקסים של חולשתו וכוחו של ה'אני'. ...

3.
אדם לנדאו, עורך-דין נודע בן חמישים פלוס, נקלע למשבר אישי קשה ומנסה לשים קץ לחייו. משנכשל בכך הוא מוצא עצמו מאושפז במחלקה פסיכיאטרית. עם החלמתו הוא מחליט לפרוש ממשרתו ולהיפרד מאשתו, מתוך שאיפה להתקרב ולהתוודע אל מרכיבים מודחקים באישיותו. בתהליך זה הוא מנסה גם להגשים כמיהה עמוקה לקשר עם איש צעיר, באמצעותו יבחן את מהלך חייו ויאציל לצעיר מנסיונו הבוגר. למרות פרישתו המקצועית הוא נדחף להמשיך וללוות חקירת רצח בלתי פתורה הטורדת את שלוותו, ובמקביל נחשפת מערכת יחסיו המורכבת עם בני משפחתו, ההולכת וקורעת מעליה צעיפים-צעיפים של סודות ושקרים, ומוליכה אל סוף מפתיע ומרגש. פתאום ראיתי אותו הוא רומן כובש ורב-עוצמה, השוזר כמה עלילות לכדי סיפור מורכב על שבריריותה של המשפחה, קשרי אבות-בנים, התאבדות, בגר?ת מול צעיר?ת, אהבת גברים על התגלויותיה המגוונות, וגם על יחסיות מעמדו של החוק. בין ספריו הקודמים של דן שביט הרומנים אנה ואני (עם עובד, הספרייה לעם), בכל פעם שהוא מתאהב (הספרייה החדשה), והנובלות משורר מתכוון להתאבד וכמו לילה אחרון (ספרי סימן קריאה). ...

4.
5.
6.
סופר נודע, שכבר שנים לא פרסם דבר, מגיע עם ערב, יחד עם אשתו, לכפר מרוחק שכל תושביו עומדים לנטוש אותו למחרת בבוקר. הסופר הוזמן להרצות לפני אנשי המקום, ועל אף ששכחו להודיע לו שההרצאה בוטלה, מתכנס חלק מן הציבור להאזין לו, כל האחרים עסוקים באריזה ובעמסת משאיות. על רקע ההמולה הזאת מתרחש במקום לילה סוער של חשבון נפש והתפרצות יצרים, נטישת הכפר מעוררת שאלות נוקבות על אודות מרקם היחסים בין האנשים ועל אורח חייהם. בנובלה חדשה זאת, ניכר בעוצמה רבה קולו הייחודי של דן שביט בנוף הספרותי הישראלי, כמי שחוזר ומתמודד באינטנסיביות מרשימה עם השאלה, האם האדם גדול מחלומותיו או שמא הם גדולים ממנו. דן שביט פרסם עד כה, בין השאר, את הרומן אנה ואני (ספריה לעם, עם עובד), את הנובלה משורר מתכוון להתאבד (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה) ואת הרומן בכל פעם שהוא מתאהב (הספריה החדשה)....

7.
משורר מתכוון להתאבד. ביומיים, שאולי הם האחרונים, יש דווקא היאחזות פרטנית ב''חיים'' - ביומיום של המשורר, שחלקו העיקרי הוא הליכה מושהית למכולת, ביומיום של אשתו, אהובתו, חבריו המשוררים, המו''ל, משוררת מתחילה, עיתונאיות, בניו של המשורר, ועד לאיכר, סנדלר וכו'. אבל מדוע, בעצם, מתכוון המשורר להתאבד, ומהן המערכות הסובבות אותו? מלאכת המחשבת של המסירה בנובלה אירונית זו, הטכניקה של נקודת התצפית, אינה אך משרתת את ''עולמה''. הפעם היא בוראת את עולמה. הסיפור כתוב בהווה ולא בעבר, והווה זה גולש תדירות לעתיד. חלק ניכר מן המצבים הם מצבים היפותטיים, מצבים של ''אילו'', ''ודאי'', ''אולי''. וכל זה קובע את מעמדו של מה שמסופר. ביטול המרחק בין זמן מסירת הסיפור לזמן ההתרחשות, בין המספר (בגוף שלישי) לבין האני החווה של המשורר, יוצר מצב נזיל של כל המצבים בנובלה. האינפורמציה שנמסרת היא ספק מטעם המספר וספק שילוב אירוני עם תודעתה של הדמות. החדירות לתודעתן של דמויות אחרות הן, במקרים רבים, ספר חדירות של המספר הכל-ידוע, וספק ספקולאציות הזויות של המשורר-הדמות. חלק מן המצבים לא ברור כלל אם התרחשו, או שהם מצבים אפשריים, עתידיים; ואם הם מצבים ''ספקולטיביים'' - מי משער אותם? המספר? המשורר-הדמות? כל זה מאפשר לנובלה לתהות על משמעות הניגוד שבין ''אמת החיים'' ו''התודעה האינדבידואלית'' לבין דגמים במרחבים רומנטיים. ומאחר שהוא מחפש לעצמו מין יחוד אותנטי הוא נקלע לפאראדוקס, כי עליונותו המיוחדת של המשורר ''הנבחר'' גם היא קלישאה רומנטית טיפוסית. אירוניה הולכת וגוברת על תדמיות וקלישאות, שהן קליפת החיים המזוייפת ולא ''החיים עצמם'', היא צד אחד של הנובלה, והיא נבנית בחלקיה הראשונים. אבל ככל שמתקדמת הנובלה הולך ומפציע כאב אמיתי, עולה כמיהה אמיתית לקשר עם הזולת, לאינטימיות אנושית. היכולת לדמיין את הזולת היא גם סוג של אמפטיה. אבל אמפטיה, וקירבה, וקשר, יכולים להיעשות רק לפי הטיפוסי, לפי הדגמים. בלעדיהם גם התודעה העצמית אובדת, וודאי שאי אפשר להרגיש את הזולת, להתקרב אליו. כפי שהתאבדותו של המשורר היא ספק קלישאה רומנטית וספק תגובה אותנטית על חוסר הייחוד של חייו, כך גם הספר פותח וחוקר מצדדים רבים את המעמד הפאראדוקסלי של ''קלישאה'' מול ''חיים'' - ניגוד שמוחרף בו, אך גם מתבטל. ...

8.
בשיחה מתמשכת עם הסופר דן שביט חושף יצחק בן אהרן, ממנהיגיה הבולטים ש תנועת העבודה, את השקפת עולמו, דרכו בפוליטיקה ובחברה הישראלית, יחסו לאישים ואירועים ובתוך כה משרטט את פרופיל עצמו. יצחק בן אהרן נשא תפקידים ציבוריים רבים בתנועה הקיבוצית ובתנועת העבודה. היה מזכירה הכללי של ההסתדרות, שר בממשלת ישראל וחבר כנסת שנים רבות. יצחק בן אהרון (נוסבאום): 2006-1906. עלה ארצה ב-1928. ממייסדי השומר הצעיר ברומניה, ממקימי קיבוץ גבעת-חיים. פעיל במוסדות היישוב ולקח חלק במאבק להקמת המדינה. ממנהיגיה של 'אחדות-העבודה', ח"כ ושר מטעמה ב-1962-1956. מיוזמי הקמת המער"ך ומתומכיו. מזכ"ל ההסתדרות העובדים ב-1973-1969....

9.
קובץ סיפורים משעשעים....

10.
11.
12.
עלמה בלום, שחקנית מוערכת, הנחשבת ל'גברת הראשונה' של התיאטרון, ותום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח, אמורים לשחק במחזה חדש תפקידֵי אֵם ובנה שמערכת יחסיהם קשה ועכורה שוררת ביניהם. הבן בורח מאמו, היא מבקשת נואשות להחזירו אליה, אך הוא לא נעתר לה ויוצא שהם אינם נפגשים פנים אל פנים באף סצנה במחזה. במאי ההצגה, בהבלחה גחמתית-מקורית, מבקש מהם לא להיפגש בתקופת החזרות גם מחוץ לבמת התיאטרון, כביכול כדי להעצים את העוינות והניכור המאפיינים את יחסיהם במחזה. תחילה הם מגיבים על הבקשה המוזרה בהסתייגות זועמת, אך כעבור זמן הם כמו-מתאהבים ברעיון, ומחליטים להימנע לפי שעה מכל מפגש, לבדות כל אחד את קורות חייו של השני/השנייה, ולהפליג כך אל מקומות, זמנים ומערכות יחסים כיד הדמיון הטובה עליהם. הסדָרים והגבולות של מציאות מול תיאטרון נפרמים ומשתבשים. עלמה בודה את סיפור צמיחתו של תום משכונה זנוחה ביפו אל זירת התיאטרון בתל אביב, ומבקשת לפענח את חידת זהותם העלומה של הוריו. תום מצדו בורא את סיפורה של עלמה - שתחילתו באירופה של ימי המלחמה, המשכו בזינוקה המטאורי כשחקנית נודעת, וסופו במפגש עם קצין נאצי מזדקן שבא לארץ ומצפה שהגברת תמחל לו על מעשיו האפלים אז... כך הופכים חיי עלמה ותום לספקטקל מתעתע. הריאליזם הולך ומתרסק והבדיון הפואטי מערבל את תודעת הדמויות. שוב אין זה ברור מה מציאות ומה דמיון, ומנגד אפשר לומר שהכול מציאות בה במידה שהכול דמיון. הסיפור כולו נעטף במבדֶה נדיר, המשבש לחלוטין כל מערכת-ציפיות מובנית של הקורא - המוצא עצמו מהלך בעולם דרמטי פתלתל, שבו החיים הם מחזה והמחזה הוא החיים, ופוסע בנבכי מסע מעמיק לאין שיעור בחיק הבדיון הפרוזאי. ...


"אנה ואני", דן שביט (עם עובד, 1986) "חלומה הישן של אנה היה להלך על ענן ורוד: האויר ספוג פתיתים ורודים, חוטי כסף נמשכים ביניהם", כך נפתח ספרו של ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ