עלמה בלום, שחקנית מוערכת, הנחשבת ל'גברת הראשונה' של התיאטרון, ותום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח, אמורים לשחק במחזה חדש תפקידֵי אֵם ובנה שמערכת יחסיהם קשה ועכורה שוררת ביניהם. הבן בורח מאמו, היא מבקשת נואשות להחזירו אליה, אך הוא לא נעתר לה ויוצא שהם אינם נפגשים פנים אל פנים באף סצנה במחזה.
במאי ההצגה, בהבלחה גחמתית-מקורית, מבקש מהם לא להיפגש בתקופת החזרות גם מחוץ לבמת התיאטרון, כביכול כדי להעצים את העוינות והניכור המאפיינים את יחסיהם במחזה. תחילה הם מגיבים על הבקשה המוזרה בהסתייגות זועמת, אך כעבור זמן הם כמו-מתאהבים ברעיון, ומחליטים להימנע לפי שעה מכל מפגש, לבדות כל אחד את קורות חייו של השני/השנייה, ולהפליג כך אל מקומות, זמנים ומערכות יחסים כיד הדמיון הטובה עליהם.
הסדָרים והגבולות של מציאות מול תיאטרון נפרמים ומשתבשים. עלמה בודה את סיפור צמיחתו של תום משכונה זנוחה ביפו אל זירת התיאטרון בתל אביב, ומבקשת לפענח את חידת זהותם העלומה של הוריו. תום מצדו בורא את סיפורה של עלמה - שתחילתו באירופה של ימי המלחמה, המשכו בזינוקה המטאורי כשחקנית נודעת, וסופו במפגש עם קצין נאצי מזדקן שבא לארץ ומצפה שהגברת תמחל לו על מעשיו האפלים אז...
כך הופכים חיי עלמה ותום לספקטקל מתעתע. הריאליזם הולך ומתרסק והבדיון הפואטי מערבל את תודעת הדמויות. שוב אין זה ברור מה מציאות ומה דמיון, ומנגד אפשר לומר שהכול מציאות בה במידה שהכול דמיון. הסיפור כולו נעטף במבדֶה נדיר, המשבש לחלוטין כל מערכת-ציפיות מובנית של הקורא - המוצא עצמו מהלך בעולם דרמטי פתלתל, שבו החיים הם מחזה והמחזה הוא החיים, ופוסע בנבכי מסע מעמיק לאין שיעור בחיק הבדיון הפרוזאי.