צפרדעים היה ספר טוב, אבל לא התכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים של <mark>מו יאן</mark>, עד ששוטטתי לילה אחד, הגעתי אל הביקורת הנהדרת של עמית לנדאו והחלטתי ללכת על זה. כשמדובר בלמעלה משש מאות עמודים, בדרך כלל נדרשת החלטה. לפחות אצלי זה ככה. 

אני אתחיל מהסוף. זה ספר נהדר. הוא אינפורמטיבי, מתאר את סין לאורך כל המחצית השניה של המאה העשרים, הוא מלא הומור, יש בו נקודות מבט מעניינות, גם מפני שרוב המספרים הם בעלי חיים, גל

די<mark>מו</mark>יים סטיריאוטיפיים של סינים עוצבו במחשבתי על ידי סיפוריה של פרל בק, אותם קראתי כילדה. לקח לי די הרבה זמן להבין שפרל בק עצמה ראתה את הסינים בצורה סטיריאוטיפית משלה. היא הסתכלה עליהם מבחוץ והפעילה חמלה נוצרית כאשר התנהגויות ותגובות של "הסינים" היו ראויות, בעיניה, לרחמים והשתתפות. דורות של קוראים חשו חמלה והזדהות כשקראו על הסינים המסכנים, ששיעבדו אותם וניצלו אותם וזלזלו בכל מה שהיה חשוב בעיניהם.(ו

מה אני יודעת על סינים? לא הרבה יותר ממה שאני יודעת על צפרדעים. אז נכון שבשנה האחרונה הידע הזה התעצם קמעא שכן בן הזוג שלי התחיל לעבוד אצל איזה סיני והוא אפילו בא לבקר אצלנו כמה פעמים ונסענו איתו ועם מנהלת הייצור הסינית לטייל קצת בארץ, רק שנראה לי שהעובדה שהשניים האלה היגרו לאמריקה לפני לא מעט שנים מעידה על פער תרבותי מסויים בינם לבין הגיבורים שעליהם קראתי עכשיו.

הידע הכללי הזה היה קצת חסר כי כש

אתם מכירים את זה שאתם מעבירים לכם איזה תסריט בראש,מה תגידו,מה תעשו,איך כולם יקשיבו לכם ויבינו למה אתם מתכוונים ומה אתם רוצים?ואז אתם מתחילים לחשוב על זה מכל מיני צדדים,להעביר כל מיני תרחישי בראש?
טוב,ככה הרגיש הספר הזה.

<mark>מו יאן</mark> כתב פה יצירה נכבדה של 655 עמודים.ומבחינתי,האורך לא מרתיע,אבל הוא צריך להצדיק את עצמו.ספר באורך כזה צריך לדעת להחזיק את הקורא במתח,להחזיק אותו שלא יתייאש מקריאה באמצע.ובכ

ביקורת זו מחליפה ביקורת קודמת.

סיימתי לקרוא ספר ענק זה (656 עמודים) ולא הייתי מתנגד שלא ייפסק.

רומן ענק זה הוא המשך ביקורתו של זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2012, הסופר הסיני <mark>מו יאן</mark>, על החברה הסינית, על המשטר הקומוניסטי ועל המשטר הקיים כיום.
זהו סיפורו של איש עשיר, סי מן נאו אשר נורה למוות על ידי אנשי כפרו הקומוניסטים מאחר וסרב להצטרף לשורותיהם. לאחר מספר שנים של יסורים בגיהנום, הוא מבקש לחזור

הסופר <mark>מו יאן</mark> הוא טיפש, רברבן, סכסכן, גרגרן, גוזמאי, עכברוש בעל דמיון מרושע, טפיל-עלוקה, ומכוער בצורה יוצאת דופן. כבר מגיל צעיר הוא היה ילד כאפות מושלם, מרוח כולו בנזלת ודמעות בזמן התרגשות, וכשגדל הפך לחנפן וקונפורמיסט עלוב, כישלון בכל מה שעשה. את כל המחמאות האלה לא אני שופך עליו: כך מעידים גיבורי ספרו, שחורי החמור החרמן, השור הצדיק, חזיר שישה עשר- מלך החזירים של חוות עצי המשמש, וכלב ארבע- יו"ר האס

מיד עם ההודעה על זכייתו בפרס נובל של <mark>מו יאן</mark>, חיפשתי לקרוא את ספריו של הסופר שאינני מכיר אותו. "דורה אדומה" הוא הראשון שקראתי. זהו סיפור אפי על התנהלותה של משפחת המספר, בעיקר סבא, סבתא ואביו בזמן המלחמה האכזרית בין היפאנים לסינים ובין הסינים לבין עצמם בתחילת המאה הקודמת. המלחמה ומערכות היחסים הן כה אכזריות. תנאי החיים קשים ביותר, גם אם המצב הכלכלי הוא טוב. האהבה מחד והמלחמה מאידך מובילות למעשי הרג

אל צפרדעים הגעתי זמן קצר אחרי שסיימתי לקרוא את שלג, ספרו של אורהאן פא<mark>מו</mark>ק. נדמה לי שאני מזהה נקודות דמיון בין שני הספרים- שניהם משל זוכי פרס נובל מהשנים האחרונות, שניהם ילידי מדינות שהיו אימפריות גדולות ושמרניות מבחינה חברתית אשר עברו מהפכה פוליטית שכפתה עליהן באלי<mark>מו</mark>ת תהליכי <mark>מו</mark>דרניזציה מהירים, אשר התנגשו חזיתית עם חיי הפרט כפי שהיו מקובלים מדורי דורות. מעניין לראות ששני הסופרים מת<mark>מו</mark>דדים עם הנושא בא

ננטש במחציתו (מטעמי אכזריות יתרה), אז נא לקחת את הסקירה בערבון מוגבל:
התלהבתי מאוד משני ספרים אחרים של <mark>מו יאן</mark> שקראתי בעבר, והגעתי ל'בלדות השום' עם ציפיות גבוהות. הסימן הרע הראשון (ממנו התעלמתי) היה האפיגרף בראשית הרומאן- של לא פחות מאשר סטלין.. משם מתחילה מסכת מזעזעת של חיי איכרים מגדלי-שום במחוז נידח בסין בשנות ה-80. מי שלא מאמללים את בני משפחתם בגלל שמרניות פאודלית קיצונית, מתעללים אלה באלה על